בבואי לכתוב פוסט חדש התלבטתי בין שני נושאים: האחד – כמה שאני שונאת את עצמי ואת הקיום שלי ואתכם ונמאס לי ובא לי למות או לפחות לשכור מישהו שיחייה את החיים שלי במקומי לתקופה. השני – להג אסקפיסטי בעל ארומה מסחרית העוסק בהסרת שיער לצמיתות. דיון קצר עם עצמי הוביל למסקנה שנושא מספר 2 יעודד את רוחי. אז קבלו אותו!
סיפרתי לכם שהוזמנתי למסיבת ההשקה לבלוגרים של מוסד חדש בישראל לטיפוח. EPYL שמו. לצורך המתנות שהרעיפו עלינו, היה שווה לשאת את התגית "בלוגרית".

לפני חודשים ארוכים, כשעוד הייתי וורודה ונטולת דאגות, הוזמנתי להשתתף ביום צילומים של קליפ חדש. ערן צור שר, אתגר קרת כתב, ואני – עשיתי עם השפתיים.
בשמיעה ראשונה, הסמקתי במבוכה. בשמיעה שנייה, לעומת זאת, הזדעזעתי לחלוטין וקבעתי: שבזה אין מצב שאני משתתפת. אבל בסוף השתתפתי גם השתתפתי, על אפי ועל חמתי! אם דרור קרן יכול, אם נטע גרטי יכולה – שאני אסרב ואשב בחיבוק ידיים.
הגעתי לחניון חשוך ומעופש. בקצה החניון – הסתתר סטודיו. הושיבו אותי על כסא, מאחוריי מסך ירוק, מלפניי ערן צור מעווה פניו ומנופף בידיו.

הלילה הרמנו את מסיבת האינטראקטיב הראשונה ביקום, ונראה כי הניסוי הצליח! טלפונים, מצתים, תחתונים, כפות ידיים ושאר איברים הונפו באוויר, ואנחנו, יוצרי המסיבה, ניסינו לעשות ככל יכולתנו לספק את מבוקשכם. או לכל הפחות – מה שהרוב ביקש. לזכות הקונספט שלנו יאמר, וגם לזכותכם, שאנשים נהנים יותר לרקוד לצלילי שיר שהם גרמו לו.

אחרי המסיבות הקודמות והמופרעות שלנו (שחור-וורוד עם דוצ, פורים עם שאפל) היה לנו קצת קשה להחליט מה תהיה המסיבה הבאה. מצד אחד, כבר נהיינו מזוהים עם פופ אינפנטילי, כיאה לישות וורודה. מצד שני, בכל אחד מאיתנו יושב מטאליסט קטן שסוגד לשטן. ההחלטה שעשינו, הייתה: לא להחליט. או ליתר דיוק: לתת לכם להחליט.
לפיכך, אנו מציעים לכם להשתתף במסיבה האינטראקטיבית הראשונה ביקום. בתפריט: רוק ופופ. כמה רוק? כמה פופ? איזה רוק ואיזה פופ בדיוק? אתם מחליטים.