אופנה. תחום אותו אני אוהבת ומתעבת. אוהבת אותה בתור תחום של יצירתיות בלתי נגמרת, דינמיות, התחדשות, תרבות, משחק בחומר, צורה וגוף האדם. שונאת אותה בתור תחום מקובע, פלצני, מסחרי, שמכוון לאנשים הכי עשירים בעולם ומוצג על האנשים הכי רזים בעולם. שכופה אותנו, המתלבשים, לחוקים ומגבלות חדשים כל עונה ועונה. כאילו אין לנו מספיק חוקים. חוקי הלבוש מושרשים אצלנו כל כך חזק שאנחנו לא שמים לב אליהם ופועלים לפיהם כמובן מאליו, ועל כך אנו ראויים לבוז. לדוגמה: הטאבו העולמי על חשיפת חזה נשי. עקבים. ואף בסיסי יותר: האיסור ללבוש אותם בגדים פעמיים ברצף. יהרג ובל יראה בציבור באותם בגדים של אתמול.

לפני כחצי שנה נדבקתי בחיידק הגאגא. פוסטים של אהבה כתבתי לה, שיערי קיצצתי לכבודה, התלבשתי בדמותה, והתנהגתי בצורה שלא הייתה מביישת את מורשתה. אהבתי אל הגאגא כאשה וכתופעה לא שכחה.רק קצת התמסדה, התברגנה, כמו כל אהבה וותיקה וטובה. והיום, לקראת פרק ספיישל גאגא של Glee, אני נזכרת שוב בה – ובתוכן העסיסי הסובב אותה.

הידד! הידד! אפילו הידדיים! ארבע שנים של לימודים אינטנסיביים בשנקר הגיעו אתמול לקצם כאשר הגשתי את פרוייקט הגמר החינני שלי. לזכותי יאמר שהצלחתי די טוב, כנגד כל הסיכויים. הסטודנט הממוצע נאבק עם עצמו כדי ליצור פרויקט גמר ראוי על מנת שיוכל להתקבל לעבודה מכובדת. ואילו אני נאבקתי בעבודה המכובדת שלי על מנת להצליח, איכשהו, ליצור פרוייקט גמר ראוי.
לא היה לי זמן לכתוב, לבלות, ולהתנהג כמו בן אדם. נראה כי כמה מהאנשים הקרובים אליי ביותר אוהבים אותי פחות מאז שהתחלתי לעבוד על פרוייקט הגמר. אם היה לי בוד, סביר להניח שהוא היה נראה ככה בערך.