שורות אלה אני יושבת וכותבת מהבית החדש והמרגש שלי במרכז של המרכז של תל אביב. מדובר בדירה הכי מגניבה ביקום. עלה לנו בהרבה דם, יזע ומרשרשים להשיג אותה, אבל עשינו זאת – ואנחנו מתענגים עליה כבר חודש מאז שעזבנו את רמת גן בלי להביט אחורה.
שאלה נפוצה שנשאלתי היא "למה כל כך דחוף לך לגור בתל אביב? יש עוד הרבה מקומות שנמצאים 10 דקות נסיעה מתל אביב, שבמחיר שכירות של דירת חדר בתל אביב, אפשר להשיג בהם דירת שלושה חדרים?"

גאטו, כותב הפוסט וממארגני היומה-קון

אתמול פגשתי את דיוויד לה-שאפל! אני, תומסו, תריסר אנשים לבושים מוזר שהברחתי לתוך גבולות התערוכה, ועוד כמה מאות ישראלים נלהבים. אירוע אקסלוסיבי זה לא היה, אפילו אמא שלי באה. למרות הטוטאל לוק הוורוד, היה לי קשה להתבלט בין הגרופיז הנחושים שעטו על דיוויד היקר, הענוג. באינטראקציה הקצרצרה שלנו הספיק לומר לי שהוא אוהב וורוד, והסב את תשומת ליבו למעריץ הבא בעדר. לנוכח עבודתו הרהבתנית, המוגזמת, הביקורתית, היה משונה להתוודע לבחור סבלני וכנה שממש מקשיב להבלים של מעריציו היהודונים.

I'm not a girl- not yet a woman אמרה פעם אישה לא סינית ולא חכמה, ואני יודע איך היא מרגישה בדיוק! כאילו, רק בזכר, אבל אני די מבין את האישה הפתטית ההיא.

מבוגרים הם מוזרים, באמת! אפילו מורי ורבי חושב ככה, הנסיך הקטן. הם נוטים להיות רציניים מידי ולצחוק על שטויות שעשו בימי הנעורים, מתפלאשבקים אחורה ואומרים "אח! אלו היום ימים יפים!" וחוזרים לעיסוקיהם המשעממים בעליל! אני לא רוצה להיות מבוגר כזה.