אתמול פגשתי את דיוויד לה-שאפל! אני, תומסו, תריסר אנשים לבושים מוזר שהברחתי לתוך גבולות התערוכה, ועוד כמה מאות ישראלים נלהבים. אירוע אקסלוסיבי זה לא היה, אפילו אמא שלי באה. למרות הטוטאל לוק הוורוד, היה לי קשה להתבלט בין הגרופיז הנחושים שעטו על דיוויד היקר, הענוג. באינטראקציה הקצרצרה שלנו הספיק לומר לי שהוא אוהב וורוד, והסב את תשומת ליבו למעריץ הבא בעדר. לנוכח עבודתו הרהבתנית, המוגזמת, הביקורתית, היה משונה להתוודע לבחור סבלני וכנה שממש מקשיב להבלים של מעריציו היהודונים.
מה שגרם לי עונג רב באותו ערב, היה הענקת כרטיסי כניסה לאנשים לבושים להפליא. עצם הרעיון של לגמול לבני אדם מקוריים בחזותם בכניסה לתערוכה של לה-שאפל, היה נראה לי לה-שאפלי במהותו. פתיחת התערוכה הזאת הייתה הזדמנות אידאלית לתת לאנשים שעוקבים אחריי סיבה ותירוץ לצאת משגרתם המאופקת. תודה להדס רשף שאיפשרה לזה לקרות, ואני ממש מקווה שאוכל לעשות פעילויות כאלה בעתיד.
כך פוגשים את לה-שאפל בישראל, הסבר מצולם

1. מתגנדרים לקראת הכניסה למוזיאון
2. פוגשים את הפילנטרופיות האדיבות שידיהן מלאות בהזמנות
3. מראים לכל באי המוזיאון איך נכון להתלבש לאירוע כמו זה, ונכנסים
4. נדחפים כמו חיות פרא רעבות לעגל הזהוב והמתוק שבמרכז ההמולה, אדון לה-שאפל
5. פוגשים אותו, שוכחים מה לעזאזל רצינו ממנו, ממשיכים הלאה בחיינו

היה תענוג! כבר לא יכולה לחכות לפעם הבאה שאפגוש אותו.