אגרגטור הזנה

מחשבות על המצב הספרדי*

עידו הרטוגזון - טכנומיסטיקה - לפני 5 שעות 31 דקות
הסיירה נבאדה. במבט מלנחארון.

הסיירה נבאדה. במבט מלנחארון.

בספטמבר הקרוב אני חוזר לארץ אחרי תקופה של 16 חודשים בספרד, מתוכם שנה באנדלוסיה. הדבר שהוביל אותי לספרד דווקא היה תובנה שהתפתחה אצלי בעקבות מסעות שעשיתי ביוון: התחושה שהמרכיב הים תיכוני בזהות שלי הוא מרכיב מהותי, ושהזהות הים תיכונית היא זו שעימה אני מרגיש נח יותר מכל שאר הזהויות שלי. אחרי שביליתי את השנים 2001 עד 2003 בגרמניה, גם ידעתי כבר שמשהו חסר לי בצביון החברתי והתרבותי של צפון אירופה, וקיוויתי שבארץ ים תיכונית כמו ספרד אחוש יותר בבית. התקווה הזו לא נכזבה, והשנה הספרדית שלי הייתה ספקטקולרית וריגשה אותי עמוקות. אקדים ואומר שאין ספק שקל יותר להתעלם מהמגרעות כשאתה בא מבחוץ. קל לי הרבה יותר להתייחס בשעשוע למנטאליות הפרובינציאלית של דרום ספרד, לאופי הנחשל והמסוגר במקצת שיש לחיים כאן מבחינות תרבותיות או יזמיות ואפילו למונוטוניות חסרת ההשראה של המטבח הספרדי. המגרעות הללו כמעט חינניות רקע העולם הגלובלי המתהווה,  מה גם שהן מקבלות פיצוי יותר מנאות בסגנון החיים. אני משתדל לא להשמע נמלץ מדי אבל האמת היא שהתאהבתי באנדלוסיה עד חוסר נשימה. התאהבתי בשפה הספרדית, בדיאלקט האנדלוסי, באנשים פה, שהם הידידותיים והחמודים ביותר שפגשתי בחיי, ושגם אם הם הכפריים הכי כפריים, נוטים לקבל בסבבה גם את האנשים הכי מוזרים, הכי אנרכיסטים, הכי פריקיים – ויש פה הרבה כאלה. התאהבתי, אני עדיין נבוך לכתוב בקלישאות, בסגנון החיים הרגוע והזורם של הספרדים. אבל יותר מכל, עלי לומר, התאהבתי בתרבות הלטינית ווהיישרתי מבט לעיוורון התרבותי הקיים בישראל ושמציב את התרבות האנגלו-סאקסית, או את זו הצפון אירופית כמודל לחיקוי ומתעלם לרוב מהתרבות הלטינית, שלפחות עבורי, החום והחיות שלה קוסמים וחשובים הרבה יותר מסגנון החיים והחברה שיש לתרבויות האנגל-סאקסיות או הצפון אירופית להציע (את זה אני כותב גם בהקשר לאיטלקים, צרפתים, ופורטוגזים, שהנוכחות שלהם בחיים שלי בשנה האחרונה היו עבורי חלק מהחוויה הלטינית שלי). אחרי שנה באנדלוסיה כבר הרגשתי כאן יותר בבית משאני אי פעם יכול לתאר לעצמי שארגיש בצפון אירופה, ויותר בנח משהרגשתי באיזשהו מקום.

כתבתי בעבר כאן, על כך ש"עמים הם סמים", ולסביבות תרבותיות שונות יש השפעות דומות לאלו של חומרים משני תודעה. עבורי, אנדלוסיה הייתה החומר הטוב ביותר, וברוח פוסטים קודמים בבלוג שעסקו בפסיכו-גיאוגרפיה ובמסעות אני רוצה להציע כאן כמה הרהורים ראשוניים ובלתי מחייבים מהזמן שלי בספרד.

 

אופטימיות לשונית

לכל עם יש כמה ביטויים אופיינים או דומיננטים שמדגימים את הלך הרוח שלו, את האופן שבו הוא מבין את העולם וחושב עליו. הרבה פעמים אלו הביטויים האותנטיים והמקסימים ביותר של נפשו של עם. מעבר ליכולת המופלאה של הספרדים לשלב ניבולי פה בתוך כל משפט ולעושר החריג והיצירתי של ביטויים וניבים הכוללים את המילים זין וכוס (נדמה שספרדים מסוגלים לנהל שיחה על כל נושא שהוא תוך הסתמכות בלעדית על ביטויים המשלבים בתוכם מילים גסות) הדבר שהרשים אותי הכי הרבה בשפה הספרדית הוא החיוביות והאופטימיות שלה

הנה כמה דוגמאות, והראשונה ביניהן היא "Claro" או "Claro que si" שהמשמעות שלו היא "ברור" או "ברור שכן". מה שמעניין כאן היא לא משמעות המילים עצמן אלא האופן שבו הספרדים עושים בהן שימוש, הם אומרים את זה גם על דברים שרחוקים מלהיות ברורים מאליהם. "בא לך ללכת מחר לראות סרט", "Claro que si"; אני אוכל להשאיל את האופניים שלך כדי לנסוע לנחל מחר "Claro". התשובה החיובית הופכת לברירת מחדל. אין מקום לתהיה. הכל טוב!

שני ביטויי נוספים שאופיניים להלך הרוח החיובי הזה הם "no pasa nada" "לא קרה כלום", ו"no te preocupes", "אל תדאג". שוב מדובר בביטויים סטנדרטיים בכל שפה, אני מתאר לעצמי, אבל מה שמייחד אותם בהקשר הספרדי הוא הקונטקסט של השימוש בהם. בשפה הספרדית יש בהם כח לנטרל כל סיטואציה נפיצה, ומשתמשים בהם בתוספת "טרנקילו" (הגרסה הספרדית ל'שאנטי' ההודי) ככלים רב-שימושיים על מנת לטפח ולשמר אווירה כללית נינוחה, ולהמנע מכל סוג של דאגה מיותרת. טרנקילו, הכל רגוע.

לבסוף הביטוי החביב עלי ביותר מכל הביטויים הספרדיים הוא "Muy bien": טוב מאוד. ושוב, זה לא המילים עצמן אלא אופן השימוש. אם למשל, אם במהלך הזמנה במסעדה אתה מזמינים מהמלצר מרק עדשים וכוס קולה, סיכוי לא רע שיענו לכם על כל הזמנה ב-"Muy bien". זה לא בגלל שעשיתם משהו נפלא במיוחד, אבל עדיין נהוג להחמיא באופן זה על הבחירה שלך כאילו היא גורמת נחת רוח יוצאת דופן. כל הכבוד לך שהזמנת כוס קולה, בחירה מעולה, אדוני.

 

ספרד והשעה המאוחרת

עוד המצאה ספרדית מבריקה שהייתי שמח לראות מאומצת במקומות אחרים בעולם היא מבנה היממה. כמובן זה ידוע שהספרדים קמים מאוחר, מתחילים לעבוד מאוחר, אוכלים מאוחר, עובדים עד מאוחר (את זה פחות נהוג להזכיר), וחוגגים עד מאוחר. מה שפחות נהוג להזכיר הוא היחס של כל זה לפטנט השעון הספרדי.  וזה העניין: השעון בספרד מותאם לזמן המרכז אירופאי. למרות שספרד נמצאת בקצה היבשת, אלפי קילומטרים מערבית למדינות כמו אלבניה, הונגריה ואוסטריה היא עדיין חולקת איתן את אותו אזור זמן. זאת בניגוד למדינה כמו אנגליה למשל שמערבית פחות מספרד אבל נמצאת שעה אחת קדימה בשעון, או פורטוגל שחופפת את חלקה המערבי של ספרד, אבל נמצאת גם היא באיזור זמן מתקדם יותר. כתוצאה מכך השמש זורחת ושוקעת בספרד בשעה מאוחרת יותר מאשר במדינות רבות שחולקות איתה את אותו אזור זמן (ואילו השעות החמות מתחילות בשתיים ונמשכות שש שבע בערב). כשהשמש זורחת בשעה שמונה ולפעמים אפילו בתשע, אפשר בכיף ללכת לישון גם באחת בבוקר, ועדיין להתעורר שמונה שעות מאוחר יותר בזמן לזריחה. היתרונות למצב הזה הינם בלתי מבוטלים, כפי שיסביר לכם כל מומחה לרפואה ההודית או הסינית למשל, שמדגישות את חשיבות הקימה בזריחה או זמן קצר לאחריה. וכך זוכה הבליין הספרדי לחיות עם ולהרגיש בלי. לבלות עד שעה מאוחרת ועדיין לקום בזמן לזריחה.

להקדים פידבק לגירוי

יש לספרדים בעיה עם להגיד את הדברים בפנים. הם מנומסים מדי וקשה להם להיות ישירים. רובם הגדול יעדיף לתת לך פידבק חיובי מאשר להגיד משהו שעשוי להיות לא נעים לך ולכן לא נח עבורם. אפשר לראות לזה דוגמה באיך שהם מתייחסים לאוכל, שהוא תמיד "מאוד טעים", גם כשהוא לא כזה מדהים. ובכלל הכל נוטה לחיוביות מוגזמת וכזו שאף מטרימ את עצם החוויה. כך למשל, כשספרדי פוגש אדם חדש הוא יאמר Encantado שזה משהו כמו Enchanted, כלומר אני מכושף ממך – את/ה מכשף/ת אותי. באמת? עד כדי כך התרשמת ממני?! והרי רק הרגע הרגע הכרת אותי! דוגמה שניה: כשספרדים אוכלים אצל חבר הם לא מחכים עד שטעמו מהמנה כדי לומר Qué rico (איזה טעים!). הם אומרים את זה מראש, ברגע שהם רואים את המנה, בלי שטעמו ממנה. חברה פה אומרת שזה עניין של ציפיה, הם כבר מצפים שזה יהיה טעים. אבל עוד לא נתקלתי שספרדי יאמר כמה זה טעים לפני שטעם וישנה מאוחר יותר את דעתו. אז כן, זה יכול להיות נחמד לפעמים, ומצד שני זה מתסכל. כשאתה עושה משהו קשה מאוד לדעת אם עשית אותו טוב באמת או שסתם אומרים לך שכן. צריך לשים לב טוב טוב לסימנים הקטנים כדי לדעת מה באמת מתכוונים להגיד לך, ואלו דברים שכישראלי אתה לא בהכרח מאומן בהם.

השיחה וזרם היומיום

כשמנהלים שיחה עם שספרדי תוך כדי הליכה והשיחה מגיעה לאיזשהו חלק חשוב או משמעותי במיוחד הרבה ספרדים יעצרו לפתע מהילוכם ללכת ויעברו לשוחח בעמידה. אם ברצונכם להמשיך וללכת תוך כדי שיחה הדבר ידרוש דירבון מיוחד. וברגע שהספרדי יחוש ששוב הגעתם לנקודה עקרונית בשיחה הוא שוב יעצור מלכת. בעיני זה הרגל מעצבן למדי. "כאילו, יאללה, מה הבעיה שלך, אתה לא יכול ללכת ולדבר בו זמנית?"  אבל יש כאן אולי משהו אחר, וזה שהספרדים בגלל אורח החיים הרגוע והסבלני שלהם, שלא ממהר לשום מקום, מורגלים לתת לך את כל תשומת הלב שלהם. וזה גם משהו של נימוס. אם ספרדי חותך לשניכם סלט ואתה פונה אליו תוך כדי, הוא יפסיק לחתוך את הסלט יתבונן בך ויקשיב לך בתשומת לב מלאה. הוא לא ימשיך לחתוך את הסלט עד שתסיים את מה שיש לך לומר או כל עוד מתנהלת שיחה. עניין של נימוס. אז אם אתה רוצה לאכול את הסלט עדיף שתצא מהמטבח ותן לו לעבוד בשקט. כמו בעניין ההליכה, אותי אישית זה מעצבן. מה הבעיה לעשות שני דברים פשוטים כאלה בו זמנית? אין לי בעיה שתמשיך לחתוך זה סלט תוך כדי שאנחנו מדברים, זה דווקא נחמד. ומה יותר נחמד משיחה תוך כדי הליכה. השיחות הכי טובות מתנהלות בהליכה, עוד מימי חכמי התלמוד שהתפלפלו על הלכות תוך כדי טיול בדרכים, אבל כנראה שהדבר הזה הוא זר לספרדים…

* כמובן שקשה לדבר על ספרד כיחידה אחת, ומדובר ביותר בקיבוץ של תרבויות ועמים, אבל אנא הרשו לי. וגם, כמובן אני לא מתיימר לתת פה איזה אמת מדעית לגבי הספרדים. אלו רק כמה מהחוויות שלי.

עמים הם סמים

גרמניה-הודו-ישראל

פסיכו-גיאוגרפיה


Newsweek interview (paywall)

Etgar Keret News - לפני 17 שעות 51 דקות

Saturday Morning Breakfast Cereal - Profits and Process

Saturday Morning Breakfast Cereal - ב', 08/03/2015 - 16:31

Hovertext: This comic officially not in relation to anything.


New comic!
Today's News:

 Tickets for BAHFest East are now on sale!

These tickets have sold out early every year so far, and the student tickets (available to students from any university) usually sell out very quickly. So, if you want to guarantee a spot, and see people like Rosemary Mosco, Abby Howard, and Max Tegmark, please book soon!

Driving

XKCD - ב', 08/03/2015 - 06:00
Sadly, it probably won't even have enough gas to make it to the first border crossing.

Saturday Morning Breakfast Cereal - MY LIFE IS RUINED

Saturday Morning Breakfast Cereal - א', 08/02/2015 - 17:52

Hovertext: Still better than the time he got stuck as a wolfman.


New comic!
Today's News:

Saturday Morning Breakfast Cereal - Exam Nightmare

Saturday Morning Breakfast Cereal - ש', 08/01/2015 - 16:39

Hovertext: In case you're wondering, yes, I would ace a test in smugness.


New comic!
Today's News:

Slice. 

האם חוק מור חי או מת ומה זה אומר עבור דת הסינגולריות?

singularity 4

הנביא של עמק הסיליקון. גורדון מור.

באפריל האחרון חגג חוק מור את חגיגות היובל למאמר המקורי שבו פרסם מייסד חברת אינטל גורדון מור את התחזית שלו שמספר הטרנזיסטורים במעגלים משולבים בעלות נתונה יכפיל את עצמו מדי 18 חודשים. מאז הפכה ההיפותיזה הזו שניפק מור לכמעט חוק טבע בעולם הטכנולוגיה שראה עצמו לעמוד בלוחות הזמנים שקבע החוק. חוק מור הפך לתחזית המגשימה את עצמה, ושהחברות השונות בתחום מתאמצות כדי לעמוד בה. על הדרך הוא הפך גם הבסיס לדת חדשה, דת הסינגולריות שעיקר האמונה הראשון והחשוב ביותר שלה הוא שהטכנולוגיה מתפתחת בקצב אקספוננטיאלי (מעריכי). משמעות הצמיחה המעריכית של הטכנולוגיה היא שאם כח המחשוב מכפיל את עצמו מדי 18 חודשים[1] הרי שמדי 15 שנה יכפיל את עצמו כח המחשוב בצ'יפ פי אלף, מדי 30 שנה יכפיל את עצמו פי מיליון, ומדי 45 שנה פי מיליארד. התוצאה של הצמיחה המעריכית הזו היא שב-2015 אדם מן היישוב מחזיק בכיסו טלפון סלולרי שלו כח מחשוב חזק רבבות מונים מזה שהיה למחשבי הענק העצומים והיקרים לאין שיעור שנדרשו לנאס"א על מנת להביא אדם לירח.

ספרים כמו The Singularity Is Near של ריי קורצווייל ביקשו להדגים באמצעות אנספור גראפים כי העקרון שבבסיס חוק מור נמצא בכל. הוא נוגע לא רק לעליית מספר הטרנזיסטורים בצ'יפ ולמהירות השעון בו אלא גם לעלותו של כל טרנזיסטור, לעלות של אחסון מידע, למהירויות התקשורת ברשת, לנפחי התקשורת באינטרנט, וכו'. הכל בתחום הטכנולוגיה מאיץ באופן מעריכי. זוהי הצמיחה המעריכית הזו שעומדת בבסיס התחזיות מרחיקות הלכת של תנועת הסינגולאריות על ההתפתחויות באנספור תחומים מרובוטיקה דרך ננו-טכנולוגיה, ועד זו שגורסת שעד שנת 2029 כבר נוכל להריץ סימולציה של מח אנושי על מחשב. משם, אליבא דקורצוויל, הדרך להעלאת התודעות שלנו אל הענן והמעבר לחיים וירטואלים כבר קצרה וכולנו נסתגל לעולם שבו חיי אלמוות וירטואלים הם אופציה הזמינה לכל אדם (או לפחות למי שיכול להרשות לעצמו).

עיכובים בחוק מור?

עיכובים בחוק מור?

אלא שחגיגות היובל של חוק מור נערכות על רקע דיונים נרחבים בשאלה האם הוא בכלל תקף עדיין או שהגיע כבר לסוף דרכו. כבר מזה זמן מה שישנן שמועות על כח שחוק מור מקרטע. מהירות השעון של מעבדי המחשב, למשל, הגיעה למבוי סתום כבר באמצע העשור הקודם. כבר ב-2002 הציגה אינטל דגם של פנטיום 4 הפועל במהירות 3 ג'יגה הרץ, מאז דרכה מהירות השעון במקום. המעבדים המהירים ביותר כיום, 13 שנה מאוחר יותר פועלים במהירות של כ-5 ג'יגה הרץ. כלומר, בזמן שהיינו אמורים להכפיל בו את מהירות השעון פי 500 (על פי התחזיות של קורצוויל, המדברות על הכפלה כל 12 חודשים, פי 64,000) מהירות המעבדים לא הכפילה את עצמה אפילו פעם אחת… מדדים אחרים החשובים להמשך הצמיחה המעריכית של כח המחשוב נתקעו גם הם מאז תחילת שנות האלפיים וביניהם מדד ה-ILP (כמות הפעולות המקבילות שתוכנית מחשב מסוגלת לבצע) והמדד של צריכת האנרגיה פר טרנזיסטור.

העתיד הלא ברור של חוק מור

אז האם חוק מור נפח נשמתו? ובכן, כאן העניינים מתחיל להסתבך, במאמר שפרסם לאחרונה דר' כריס מאק, מומחה לתחום הליתוגרפיה של שבבים , הוא טוען שלמעשה חוק מור אינו חוק אחד פשוט אלא שלושה חוקים. חוק מור 1.0 נגע למספר הטרנזיסטורים שאותם ניתן לשלב על צ'יפ אחד, תהליך שהוביל לתקופה של צמיחה בגודלם של הצ'יפים השונים (Scaling up) ונגע בעיקר למחשבי המיינפריים. חוק מור 2.0, לעומת זאת, מבוסס על חוק דנארד (Dennard Scaling) מ-1974  התבסס על עקרון המזעור וקבע שעל פיו ככל שטרנזיסטורים יהפכו לקטנים יותר כך תקטן צריכת האנרגיה שלהם כך שניתן יהיה להכניס מספרים גדלים של טרנזיסטורים לאותו צ'יפ בלי שתהיה צמיחה בצריכת האנרגיה. בעוד שחוק מור 1.0 הבטיח יותר טרנזיסטורים בשטח מסוים, חוק דנארד הבטיח שאלו ישארו קרירים ויצרכו פחות חשמל. חוק זה הוביל את הצמיחה בעידן המחשבים האישיים. קריסתו של חוק דנארד בתחילת שנות ה-2000 הובילה למעבר מהתמקדות בעליה במהירות השעון של המעבדים לדגש על שימוש במעבדים מקבילים. ההתקדמות בתחום נמדדה כעת בהורדת המחיר היחסי של הטרנזיסטור. ככל שהצליחו להכניס יותר טרנזיסטורים לפרוסת סיליקון יחידה כך ירד המחיר היחסי של טרנזיסטור. אלא שגם המגמה הזו מתחילה להגיע לסיומה, שכן העלויות של תהליך הליתוגרפיה שבאמצעותו מודפסים שבבי סיליקון הולכות וגדלות ככל שמתגברת מגמת המזעור, בין השאר משום שכפי שמתריעים רבים, אנחנו הולכים ומתקרבים לגבול המזעור של טכנולוגיית הסיליקון, כך שהחל משנת 2012 העלות פר טרנזיסטור החלה לעלות במקום לרדת (וראו גם כאן). חוק מור 3.0, צופה מאק, יתרכז בשילוב של רכיבים בלתי סטנדרטים ברכיבים, אבל גם הוא מודה שהנתיב הזה נראה מעורפל ולא בטוח הרבה יותר מזה שסיפקו חוק מור 1.0 ו-2.0.

הסתבכתם? לא נורא, בשורה התחתונה על פי בכיר התעשיה אלקס לידוב מה שזה אומר הוא ש"ללא שינוי במדיום המעבדים שבו אנחנו עושים שימוש כיום – כלומר הסיליקון – האפליקציות שאנחנו מצפים להוציא לשוק בזמן הקרוב ובהמשך לא יראו את אור היום."

במילים אחרות, זהו צו מעצר ועיכוב על תחזיותיו מרחיקות הלכת של קורצוויל, ועל רבות מההמצאות שעמק הסיליקון מתכנן להביא לשוק בשנים הבאות.

התוכנית הקוסמית הגדולה של הסינגולריות עד כה, אליבא דקורצוויל.

התוכנית הקוסמית הגדולה של הסינגולריות עד כה בטבלה מעריכית, אליבא דקורצוויל.

בינתיים יש גם דעות שונות הקוראות תיגר על התפיסה שחוק מור מת. יש, למשל, כאלה הטוענים שבתחום הטלפונים הסלולרים עדיין אפשר לראות את חוק מור בפעולה ואילו על פי ג'ואל רוסקה גם אם אנחנו רואים קרטועים בתחזיות הצמיחה בפרמטרים כגון מהירות שעון, צפיפות טרנזיסטורים ומדידות ביצועים, הרי שחוק מור כבר מזמן לא נמדד על ידי פרמטרים יבשים כאלה. על פי רוסקה, חוק מור הוא כיום מערכת משולבת של אנספור מדדים שבהם מתקיימת התפתחות מעריכית, ואם חלק מהם תקועים כרגע, הרי שאחרים ממשיכים לזנק. את הצמיחה המעריכית שניתן היה לראות בעבר במהירות השעון של מעבדים ניתן לראות כיום ברזולוציות משופרות, חיי סוללה משופרים ובמדדים טכניים נוספים – אם כי, גם הוא מודה, הצמיחה בביצועים עצמה כבר אינה בקצב שהיינו רגילים לו בעבר. בסופו של דבר רוסקה מציע שחוק מור עדיין מחזיק מעמד כקונספט משום שכבר לא מדובר בחוק יבש הנוגע לצמיחה בכח המחשוב "אלא משהו שהוא גדול בהרבה מהביצועים של טרנזיסטור או המאפייניים החשמליים של שער. חמישים שנה אחרי, חוק מור הפך בתרבותנו לשם נרדף לחדשנות עצמה."

יש משהו חשוד במהלך הזה של רוסקה שהופך את חוק מור מחוק טכני מוגדר היטב, לעקרון כללי ומופשט הרבה יותר. ישנם ללא ספק תחומים בעולם הטכנולוגיה שנהנים כיום מצמיחה מעריכית, אבל האם הצמיחה בחיי הסוללה וברזולוציית מסך מפצה על העיכובים בצמיחה בכח המחשוב עצמו? וכיצד כל זה ישפיע על תחזיות הסינגולריות ועל תקוות הטרנס-הומניסטים שאוטוטו הם משכפלים את תודעתם למדיה דיגיטלית, מהגרים לעולם הוירטואלי ונפטרים סוף סוף מגוף הבשר האלמותי והנפסד שלהם?

עמק הסיליקון לא מתכוון כמובן לוותר כל כך בקלות. במקביל לקשיים המתגברים בשימור חוק מור במסגרת הפרדיגמה הטכנולוגית הקיימת. יצרנים מסוימים מנסים לעבור ליצור צ'יפים תלת-מימדיים ורב שכבתיים שיאפשרו להמשיך להגדיל את מספר הטרנזיסטורים בצ'יפים למרות מגבלות הסיליקון. ויש גם כוונות לנטוש את הסיליקון ולעבור לחומר חדש לחלוטין שיהיה הבסיס לשבבי העתיד. כל עוד מילא הסיליקון את תפקידו הרשום בחוק מור, לא היה לתעשיית המוליכים למחצה חשק מיוחד להתנסות בהרפתקאות עם חומרים אלטרנטיביים. אבל כעת, כאשר הסיליקון הולך ומתגלה כסוס מת החיפושים אחר המחליף הולכים ומתגברים, ויש כבר מושיע בשער ושמו הוא גאליום ניטריד, מוליך מחצה שלפי הדיווחים מספק התקדמות משמעותית על פני הסיליקון בתחום הביצועים, העלות וצריכת החשמל.

חברות בתחום המוליכים למחצה מרכזות כעת מאמצי מחקר רבים בחומר הזה, ואלכס לידוב, אולי גדול האוונגליסטים של החומר החדש מעריך שזה יהיה החומר שישתלט בקרוב על תעשיית המוליכים למחצה, ויאפשר את המשכו של חוק מור בעשורים הקרובים. על פי לידוב, ביצועי הגאליום ניטריד עדיפים כבר כעת פי 10 על שבבי סיליקון ואנחנו רק בתחילת הדרך. מבחינת הפוטנציאל, הגאליום ניטריד, עומד על פי לידוב, באותו מקום שבו נמצא הסיליקון לפני 50 שנה – כשעתידו עוד לפניו.

ממחשוב האלקטרו-מכאני ועד לסיליקון. חלופי פרדיגמות קודמים בתחום עיבוד הנתונים.

ממחשוב האלקטרו-מכאני ועד לסיליקון. חלופי פרדיגמות קודמים בתחום עיבוד הנתונים.

כבר זמן מה שיש החוזים את סוף עידן הסיליקון. למעשה, למרות ששבבי סיליקון הם כיום שם נרדף לתעשיית המחשבים, זה לא יהיה שינוי הפרדיגמה הראשון במדיה שבה משתמשים בני האדם כדי לבצע חישובים. בספרו "הסינגולריות קרובה" מדבר קורצוויל על חמישה שינויי פרדיגמות עד כה מהמחשבים האלקטרו-מכאנים של תחילת המאה העשרים, למחשבי הממסר של שנות השלושים, לעידן צינורות הואקום של שנות שנות הארבעים והחמישים, עידן הטרנזיסטור של שנות השישים, ועידן השבבים המשולבים מבוססי הסיליקון. הגאליום ניטריד עשוי להיות הפרדיגמה השישית שזו אחרי הסיליקון: חוק מור ימשיך, עולם הטכנולוגיה כמנהגו ינהג, ורק השם עמק הסיליקון יהפוך לארכאי ויוחלף אולי בכינוי אחר, אולי עמק הגאליום ניטריד…

חבלי משיח או מותו?

אז האם חוק מור מת, או שאנחנו פשוט במהלכה של תקופה מעבר מפרדיגמה לפרדיגמה, כאשר בקרוב באמצעות מחשוב תלת ממדי או שימוש בחומרים כמו גאליום ניטריד תעשיית הטכנולוגיה תחזור להתקדם בקצב הצמיחה המצופה והמשיחי הקבוע בחוק?

נראה שעל מנת לתת תשובה סופית לשאלה זו נאלץ להמתין עוד מספר שנים. בינתיים אין ספק שמלבד תעשיית המוליכים למחצה עצמה, הקבוצה המושקעת ביותר בחוק מור ובציפיה להמשכיותו היא תנועת הסינגולריות, אותה תנועה טכנולוגית ספק דתית שצופה את גאולת האדם באמצעות הטכנולוגיה במהלך המאה ה-21, על ידי מיזוג האדם בטכנולוגיה והשגת חיי נצח במימד הוירטואלי. עבור תנועה זו הקרטועים בתעשיית המוליכים למחצה הם עיכובים בתהליך הגאולה, ובאופן פוטנציאלי משהו גדול בהרבה. כפי שצוין קודם, תקוות חסידי הסינגולריות מבוססות באופן ההדוק ביותר על חוק מור. עצם השם "סינגולריות" נוגע לנקודה הסינגולרית שאליה מוליכה כל פונקציה בעלת צמיחה מעריכית. הפסקת הצמיחה המעריכית של חוק מור משמעותה עיכוב ואף עצירה של תהליך הגאולה הטכנולוגית החזוי. משמעותו של מותו של חוק מור עבור תנועה הזו עשוי להיות דומה למשמעות שהייתה למותו של הרבי מלבוביץ' עבור חזון הגאולה המשיחי של חב"ד, או לנסיגות ישראל מאז 1967 עבור חסידי חזון הגאולה של הרב קוק.

על הדרך נחשף עוד משהו בסיסי בהרבה בנוגע למהותה של דת הסינגולריות. בעוד שעבור רוב הדתות הדבר החשוב הוא מעשי בני האדם שמובילים את העולם לגאולה או לכיליון ושהם הנותנים משמעות לעולם, הרי שבדת הסינגולריות גורלה של האמונה נקבע לא על ידי מעשי האדם, אלא על פי ההשגים הטכנולוגיים, ובאופן ספציפי יותר, על ידי יכולתה של תעשיית המוליכים למחצה להגשים את התחזיות הטכנו-משיחיות. בדת הטכנולוגיה העיכובים בתהליך הגאולה הינם תוצאה של קשיים טכניים והנדסיים, הכתבים הקדושים הם מפות הדרכים של תעשיית המוליכים למחצה, ואילו האוונגליסטים של טכנולוגיות מחשוב פורצות דרך הם הנביאים המובילים אותנו לפתחם של ימות משיח.

[1]  הגרסה המדברת על הכפלה מדי 18 חודשים היא הגרסה המקובלת של חוק מור המבוססת על מאמר של בכיר אינטל דייב האוס ב-1975. היא איטית יותר מהגרסה המקורית של מור עצמו שדיברה על הכפלה כל 12 חודשים ומהירה יותר מהגרסה המעודכנת והשמרנית יותר שפרסם מור עצמו ב-1975 שדברה על הכפלה כל 24 חודשים. ראו כאן.


The Guardian interview

Etgar Keret News - ו', 07/31/2015 - 23:00

עונג שבת: משהו לקרוא

עונג שבת - ו', 07/31/2015 - 18:20
"האמן הוא בן אדם, לא מוצר. בוודאי, האמן יוצר מוצרים שמוצעים למכירה, אבל האמן לא חייב לך משהו כי אולי רכשת ממנו פעם מוצר" – טאליב קוולי כותב, אפרופו לוריין היל ומוס דף, משהו חשוב על היחסים והציפיות בין הקהל והאמן הקיץ לפני 11 (!!!) שנה נולד עונג שבת, אז כהודעה בפורום של השרת העיוור […]

Saturday Morning Breakfast Cereal - Sports

Saturday Morning Breakfast Cereal - ו', 07/31/2015 - 16:46

Hovertext: That's the safe word!


New comic!
Today's News:

 In honor of Her August Presence, it has been renamed the Weinersmithsonian Museum.

Vet

XKCD - ו', 07/31/2015 - 06:00
It's probably for the best. Since Roombas are native to North America, it's illegal for Americans to keep them in their houses under the Migratory Bird Treaty Act.

Saturday Morning Breakfast Cereal - Cleaning Algorithms

Saturday Morning Breakfast Cereal - ה', 07/30/2015 - 16:52

Hovertext: Watch - I can make fun of every religion and get no hatemail, but when I write any amount of code...


New comic!
Today's News:

Saturday Morning Breakfast Cereal - The Silent Majority

Saturday Morning Breakfast Cereal - ד', 07/29/2015 - 16:43

Hovertext: I'm just saying, the first person to get the dead to rise from the grave is gonna totally win the primaries.


New comic!
Today's News:

איך פייסבוק משחקים בנו

טק-סלאט - ד', 07/29/2015 - 10:00
אילנה ברודו ומנהלות העמוד "גברים בפייסבוק" קיבלו התנצלות מהנהלת פייסבוק על הסרת העמוד מהרשת החברתית.

Ozymandias

XKCD - ד', 07/29/2015 - 06:00
 "And ...

Saturday Morning Breakfast Cereal - The Five Stages

Saturday Morning Breakfast Cereal - ג', 07/28/2015 - 16:39

Hovertext: There are also five stages to accepting that you're reading a meta-joke.


New comic!
Today's News:

בין פוליטיקה לרוח

על הניגוד הקשה בין החיים הפוליטיים לחיים הרוחניים, וכיצד ניתן לשלב בין השניים. מאמר שנתפרסם לפני כשנה במגזין כביש אחד.

ברשותו של הקורא, אפתח בציטוט מהפייסבוק. הציטוט הזה לקוח מהפיד של מיכל, חברה אקטיביסטית שעברה בשנים האחרונות מסעות רבים ונועזים על הקו שבין פיתוח מודעות רוחנית לפיתוח תודעה פוליטית. המסעות האלו הובילו אותה לשורה של מקומות שונים, לעיתים מרחיקי לכת, ותמיד כנים ואמיתיים, ונדמה לי שמובילים אותה כיום לשילוב נדיר ויפה של אמת פוליטית ורוחנית. הסטטוס שבו אפתח כאן פורסם בוול שלה לפני כשנה והוא מגלם בעיני באופן חד ומדויק את השסע על קו התפר של הרוחניות והפוליטיקה; זה שמעסיק אותי כאן. אני מביא את הדברים במלואם:

"פגשתי היפית שמכירה אותי מהפייסבוק אחרי מצעד זכויות האדם, בפלאפל האורגני מול כיכר רבין. צעירה, מתוקה וחייכנית, כולה אור ואהבה. היא קפצה עלי בחיבוק סוער ולחצה את ידי בהתרגשות. לסימן השאלה על פניי היא הסבירה שאנחנו מכירות מהפייסבוק, ומאיזו קבוצה שנקראת "האקדמיה לגיבורי על" זו קבוצה מתפקעת מחיוביות שמטרתה לקדם עולם טוב יותר במעגלים מתרחבים – מגיבור העל עצמו ותוכו פנימה, אחר כך הקהילה שלו ובסוף העולם כולו.
שאלתי אותה אם היא נהנתה במצעד, והיא ענתה שהיא עקפה את המצעד "כי כל ההפגנות הזועמות האלו ממש לא נכונות" ושמבחינתה המצעד היה "מלא אנרגיות שליליות".
משכתי בכתפיים והלכתי משם, אבל המשכתי לחשוב על התגובה שלה. אולי המצעד הענק עשה אותי אופטימית, או שאני מאמינה ביכולתם של גיבורי על לפחות להקשיב ולהשתמש בשכל וברגש שלהם; כך או כך החלטתי לחזור לפלאפל ולדבר איתה, לנסות להסביר לה למה אני ועוד הרבה אנשים כועסים ולמה זה לגיטימי לכעוס.
ניסיתי לספר לה איך לפני שנה, בדיוק בזמן המצעד, בנאדם, מישהו שאני מכירה, שאני מיודדת עם משפחתו, הפגין כמה מטרים מביתו בתוך הכפר שלו ו…
ואז היא עצרה אותי: "אני לא רוצה לשמוע" "… אבל… א" "אני לא רוצה לשמוע, וזו חוצפה מצידך לספר לי בכוח דברים שסתם לא קשורים לחיים שלי" "אלו כן החיים שלך, זו המדינה שלך, זה הצבא שלך" "אבל זה ממש לא מעניין אותי, תפסיקי."
ואז עשיתי משהו שלא תיכננתי לעשות, והטחתי על השולחן את הצילום של פרצופו המרוסק של מוסטפה תמימי –
"שיהיה לך בתאבון". והלכתי. זה היה דבר רע ואלים לעשות, כמו לתת את צילום הזוועה הזה לילדה קטנה.
היפים בעלי מודעות רוחנית מפותחת כמו הבחורה הזו שומרים על תודעתם מכל משמר – לא כועסים, חושבים רק חיובי, מחפשים בכל מקום רק את האור ודוחקים את החושך רחוק מהם. נפשה של אותה היפית הייתה בודאי הדבר הטהור והמצוחצח ביותר באותה פלאפלייה נקייה ממילא.
עד אותו רגע לא הבנתי איך המושג "יפת נפש" הפך לדבר של גנאי, אבל עכשיו אני מתחילה להבין: יפת נפש היא מי שמרחפת מעלינו כמלאך, לא נגועה בשנאה שלנו כי החיים שלה מוגנים מספיק. אני שונאת אותה כי הנפש שלה יפה בזמן ששלי פצועה. ועדיין עלי לזכור שגם אני עלולה להיות יפת נפש, ושהתבוססות בזיעה ובדם של אחרים לא תנקה אותי מהתנשאות ואטימות. אני מתפללת לאלוהים היהודי – אל נוקם ונוטר, אל הזעם: תן לי את הכוח לחיות בעולם הקשה שבראת, בתוכו ולא מעליו."

 

***

מרחב אוטונומי ארעי שמכניס את הרוח לתוך הפוליטי. מחאת 2011.

מרחב אוטונומי ארעי שמכניס את הרוח לתוך הפוליטי. מחאת האוהלים של קיץ 2011.

הסיפור של מיכל מתאר לטעמי היטב מתח שמתקיים לעיתים בין העיסוק בפוליטיקה לפוליטיקה של התודעה. שניהם הכרחיים, אך לעיתים קרובות נדמה שהם סותרים זה את זה. ומדוע בעצם? על פניו לא חייב להתקיים ניגוד בין הרצון לקדם את הצדק בעולם לבין הרצון בהגשמה רוחנית, אלא שכשממקדים את המבט מתגלה בין השניים סתירה בסיסית וקשה ליישוב.

הדחף הפוליטי הוא מיסודו דחף לתיקונו של עוול כלשהו, ותמיד יש עוול, ולכן הפוליטיקה היא תמיד הכרחית. הפוליטיקה הינה הדרישה המוצדקת והחיונית לצדק, דין ודיין. אלא שהדחף החשוב הזה טומן בחובו דרדר מטריד: הרצון לתקן את העוול דורש מן האדם למקד את תודעתו בעוול, וההתמקדות בעוול ממלאת את האדם, באופן מובן למדי, בחימה, זעם ותחושות שליליות אחרות, ובכך הוא מעולל עוול לעצמו, ולעיתים גם לאחר.

כאן נכנסת הרוחניות. היא יכולה לתקן את כל זה, היא מלמדת אותנו להעריך את מה שיפה וטוב בחיים האלה, להתרכז במה שחיובי במקום במה ששלילי.[1] הבעיה כאן היא שבמצוקתם נוכח הזוועה שבעולם אנשים רוחניים נוטים לעיתים לעשות לעצמם חיים קלים באמצעות הדחקת המציאות הפוליטית.

ההמנעות מהשדה הפוליטי, האופיינית לחלק ניכר מהשיח הרוחני הישראלי בן זמננו, מבקשת לשמר מרחב המגונן ומבודד משדה התודעה הלא פשוט שקיים במקום זה. היא גורסת שהחשפות לרעש ולסבל שמפומפמים ללא הרף במדיה אינם תורמים לדבר מלבד זיהומה של התודעה ברעלנים. באמצעות המנעות מחשיפה והשתתפות בשיח הפוליטי, שיח רוחני מסוג זה מבקש לבסס אוטונומיה שבמסגרתה יוכלו אנשים להיות מאושרים, מה שיאפשר להם, כך גורסת התורה, להפוך לסוכני שינוי בטרנספורמציה שתתחיל מלמטה, מהזרקת אהבה, חמלה ונדיבות לתוך המציאות הקרובה והיומיומית.

מנקודת השקפה זו, האדם הינו חלק ממבנה יקומי שבמסגרתו כל נפש היא פנינה המשקפת את אלו המקיפות אותה – התעלות התודעה האישית מהווה השראה המסייעת למבנה כולו להתרומם. לכל אדם יש אחריות לעצמו ולאחר לטפח את נפשו כמו גן חמד, על מנת להפיץ דרכה אור, שמחה ואהבה. מסיבה זו האקטואליה אינה יכולה למצוא מקום בתודעה. התודעה העסוקה בטיפוסה במעלה הסולם הקוסמי אינה יכולה להרשות לעצמה להתפס לכעס, לתסכול, לשנאה חלילה ולשאר "האנרגיות השליליות" שהעיסוק בפוליטיקה מעורר תדירות. וזה עוד בלי לדבר על הבעיה המהותית שיש ברוח ההבל והשקר הכללית האופפת את אמצעי תקשורת ההמונים, ובאופן שבו אמצעי המדיה מהווים אופיום להמונים המאפשר בריחה מהמציאות של כאן ועכשיו.

הפרדיגמה הא-פוליטית של הרוח מסייעת לה להמנע מרעלנים תודעתיים ולהתעלות אבל עולה במחיר החנקת המעורבות הפוליטית והפיכה לשותפים דוממים של עוולות הסדר הקיים. גם כאן, כמו בכל דיון אינטרנטי טוב, מקרה הקיצון הוא השואה, והשאלה: האם הייתם יכולים להקדיש עצמכם להתמקדות רוחנית ולפרוש מן העולם לבועה שלכם בידיעה שמתחוללת סביבכם שואה נוראית שיתכן שיש באפשרותכם לעשות דבר כדי למונעה? האין בכך עיוות נורא של הרוח?

מקרה הקיצון ההפוך הוא זה של הפעיל הפוליטי שמרשה למצעד העוולות שמתרחש בעולם סביבו להשתלט על חייו עד כדי כך שאין ביכולתו יכול לחוש את הקסם שבשקיעה, פרח או חיוך. העובדה שמתחוללות על גבי הכוכב אנספור זוועות ועוולות מדי שעה ורגע לא עומדת להשתנות בקרוב – אבל אם היא מובילה לדרישה אבסולוטית לזכור בכל רגע ורגע את הזוועות האלה התוצאה היא א-הדוניות קיצונית, המנעות מוחלטת מהנאה לנוכח הזוועה. במקרים רבים, אצל הפעיל מעונה הנפש, מעורבת פה גם תחושת אשמה מסוימת על הפריבילגיה שמאפשרת לנו לשמוח בזמן שאחרים סובלים. הבעיה בתפיסה זו היא שבאופן דומה לזה בו תפיסה רוחנית טהרנית מוחקת את העוול, כך מוחקת תפיסה פוליטית טהרנית את הנשגב והיפה. זהו עוול שלא לאהוב את העולם הזה, שכן האהבה לעולם היא הדבר היחיד שמעניק משמעות לכל הסבל הנוראי שיש בו. אנשים שנמנעים מהנאה בגלל שבמקום אחר סובלים אינם מתקנים בזה את העולם, הם רק מוסיפים עוד סבל לעולם. אם היו נמנעים כולם מהנאה ושמחה בשל גודלו ועוצמו של הסבל, היה זה זוכה לנצחונו הסופי. לכן התיקון האמיתי הוא לשמוח באופן פראי ועמוק ומהלב ולשתף את אחיך ואחיותיך בשמחה.

 

***

הרוחניות ותיקון העולם הן הזכות הבסיסית והתביעה הבסיסית. הזכות לצמצם את הסבל האישי והתביעה להפסיק את הסבל של כל הישויות. רוחניות שאין בה תיקון עולם דינה לשתף פעולה עם הרוע בעולם. פוליטיקה שאינה מותירה מקום להנאה ושמחה תמימה חותרת תחת עצם הטעם שבמאבק ותחת המאבק עצמו. כשמפתחים אותן עד לקיצוניות התפיסה הרוחנית-מתבדלת והתפיסה הפוליטית האנטי-דתית מופרכות באותה מידה.

אסור לנו להניח לרצון שלנו להתעלות בדרכה של הרוח, השמחה והאהבה להסיט את עינינו מהזוועות הנוראיות המתרחשות בעולמנו מדי יום ומדי שעה. בה בשעה, אל לנו להניח לרצון לתקן את הזוועות הללו למנוע מאיתנו לראות את היופי המופלא והמושלם הגלום בעולמנו: לאהוב כאילו אין עוולות ולהתקומם כלפי העוולות מבלי לשכוח את האהבה והאחדות שבכל, זוהי התורה כולה על רגל אחת, אך הו כמה מכשולים ישנם בדרך.

אחת החוויות שמסמלות עבורי יותר מכל את ההתנגשות בין המימד הרוחני לבין המימד הפוליטי בחיי הפרטיים היא החוויה של כניסה לאתרי החדשות באינטרנט לאחר חזרה ממסע של עבודה רוחנית. אחרי מסע פנימי כזה, המלווה בתקופה של ניתוק מאמצעי התקשורת, הנפש חשה התעלות של חופש, שמחה ואהבה. החזרה לסביבת החיים היומיומית על אתגריה הינה לא טריויאלית מטבעה אבל נדמה שאין רגע שמגלם את נקודת השבר עבורי כמו הרגע שבו אני פותח בקריאת החדשות והמאמרים בעיתון. תוך מספר דקות של קריאה בידיעות, שטף השליליות הפורץ מהמסך גורם לנשימה שלי להעצר וגודש אותי בתחושות כעס, תסכול וייאוש – כל מה שניסיתי להרפות ממנו.

הקריאה באתרי החדשות מציבה עבורי את הדוגמה הקוטבית ביותר לסתירה בין המודעות הפוליטית והמודעות הרוחנית. החדשות מרוכזות בכל מה שרע, בניגוד לרוחניות שמבקשת לסייע לאדם להתרכז בטוב. עמודי החדשות עוסקים בפילוג, בהנגדה של הדעה אחת בדעה שניה, וזאת לעומת הרוחניות שמבקשת לאחד את הניגודים. בעוד שהרוחניות מבקש לעורר באדם את הכרת התודה והאמונה, הרי שהחדשות מטפחות בנו לרוב בעיקר תודעת עוול, כעס ותסכול. במקום שהרוחניות מצביעה על היופי הטבוע בכל, החדשות מלמדות אותנו על העוול הטבוע בכל.

הבעיה, אגב, היא לא רק במסר. הבעיה היא לא פחות במדיום שמשאיר את הגולש בהוויתו הבודדת והאנונימית. את האנונימיות חסרת הפנים והישע הזה מגלם בצורה האכזרית ביותר מוסד הטוקבקים הגדוש במשתמשים אנונימיים המגדפים זה את זה בגועליות ושהדבר היחיד הגדול מהארסיות שבדיונם הוא עקרותו.

לא פלא שהיפים נרתעים כל כך מצריכת חדשות. בפילדלפיה פגשתי את פאבל, חבר פולני שמטייל כדרך חיים. כשהסביר לי למה הוא נמנע מלהתעדכן בחדשות בטלויזיה או ברשת אמר שהחדשות ממלאות את החברה שלנו בכעס, סבל ופחד. בטלוויזיה מדווחים על האדם היחיד שנרצח או נאנס באותו יום במקום על הרבים האחרים ששמחו, אהבו, תרגלו נדיבות או עשו מעשים טובים. החדשות, טען פאבל, גורמות לנו לחשוש מאנשים אחרים ולחוש אליהם טינה – הן מונעות מאיתנו להפתח לעולם. חשבו כמה זעם ושנאה החדשות מעוררות אצלנו בחזרה חסרת הקץ על חוסר הצדק או העוולה שמעוללים בהן ללא הרף קבוצה או מגזר זה או אחר בחברה, ובתמונה שהן מציירות של חברה גסה ומושחתת. התוצאה התדירה מדי של צפיה מרובה בחדשות היא אובדן האמונה בחברה שלנו – "הכל כסף" "הכל פוליטיקה" "כולם נבלות". אם אדם רוצה להחשף לעולם, טען פאבל, הוא צריך לפגוש אנשים אחרים באופן בלתי אמצעי במקום להסתמך על המדיה שמסלפת ומרחיקה אותנו מבני האדם האחרים.

פאבל צדק במידה רבה. התעדכנות בחדשות הינה עקרה ומתסכלת כל עוד היא נחותה בדרגתה לפעולה פוליטית אקטיבית. כל עוד עיקר העיסוק שלנו במציאות הפוליטית הוא עיסוק פסיבי המרוכז בספיגת תודעת העוולות הקיימות במקום בתיקונן, אנחנו גורמים לעצמנו נזק רב יותר משאנחנו מתקנים בעולם. אם אנשים היו משקיעים בתיקון העולם רבע מהזמן שהם משקיעים בעיסוק בעוולות הנעשות בו, היה העולם כבר במצב טוב לעין ערוך. בעשיה הפוליטית יש את הפוטנציאל לפגישה עם האחר, לגישור ותיקון. גם כשהיא מלווה באתגרים יש בכוחה להוות מנוע לחיבור רוחני אל הנדיבות, החמלה והאהבה שניתן לבטא בה. היא יכולה להפוך אותנו לאנשים טובים יותר ואת העולם למקום טוב יותר. התשובה אם כן נעוצה בעשיה, אבל רק בעשיה הנעשית מתוך ראיה רוחנית וכוללת. כאשר זו אינה נעשית בצורה זו, עשיה פוליטית תוביל לעיתים קרובות שוב לרגשות כמו כעס, תסכול וייאוש. באופן זה היא תוביל גם לחסימות במערכת הגופנפש כולה ובפגיעה ביכולת לחוש שמחה, אהבה, חמלה, נדיבות או תקווה.

 

***

תיקון עולם כשילוב של פעילות רוחנית ופעילות הגשמית. טיך נאת האן.

תיקון עולם כשילוב של פעילות רוחנית ופעילות הגשמית. טיך נאת האן.

תנועות השמאל הפוליטיות בעולם אופיינו היסטורית בטינה כלפי הממסד הדתי ואף כלפי המימד הדתי, באופן המגולם בתיאורו של מרקס את הדת כאופיום להמונים. הדת, המפייסת את בני האדם עם המציאות החברתית, המציעה להם תפיסת עולם מנחמת ומונעת מהם להתמרד, נתפסה כאויבתה של אידאולוגיה שביקשה להעיר את האדם למציאות חייו ההיסטורית על העוולות הגלומות בה.

ניתן להבין את השורשים ההיסטורים ואף המהותיים של עוינות הפוליטיקה למימד הדתי. עם זאת נדמה שהעוינות הזו מנכרת לעיתים קרובות פעילים פוליטיים מהקהל אליו הם מעוניינים לפנות, על ידי כך שהיא מנכרת אותם מעצמם. עשיה פוליטית נבחנת בראש ובראשונה באופן שבו אנחנו חיים את חיינו ומתקנים את העולם סביבנו בחיי היום יום שלנו. מי שנוהג בזולת מתוך תודעה של אהבה ונדיבות עושה פעולה פוליטית ראשונה במעלה.

אחד הדברים המשמחים במחאת קיץ 2011 היה האופנים בהם היו שזורים בה החומר והתודעה. במאמרו המבריק "Occupy Psychedelics" כתב ידידי בעז יניב על האופן שבו המחאה הביאה ליצירתו מרחב אוטונמי ארעי (TAZ) ברחוב הישראלי, מרחב שבמסגרתו יכלה לשגשג סוג של תקשורת נדיבה ובלתי אמצעית מהסוג המוכר למבקרי מסיבות טבע או פסטיבלים טרנספורמטיביים בסגנון הברנינג מן. המחאה הזו שכללה אוהלים של אנרכיסטים לצד אוהלים שהוקדשו למדיטציה, תפילה או מעגלי תופים כללה בתוכה מסר פוליטי שנגע קודם כל לא דווקא לפוליטיקה של הראש, אלא לפוליטיקה של הלב והדמות של דפני ליף ייצגה זאת יותר מכל אחת אחרת. דפני ליף לא הציגה בשום שלב בדרך משנה פוליטית סדורה. מה שהיא כן הציגה היה לב ענק ומלא באהבה ואמונה. דפני פעלה בשדה הפוליטי בצורה שמאנית, מייצרת שינוי בתודעה באמצעות שילוב של תפילה ופעולה פוליטית.

את התפיסה של חיבור של הרוחניות והעשיה הפוליטית לפעולה אחת אינטגרלית ניתן למצוא במושג "תיקון עולם" שמאחד בתוכו פעילות רוחנית (בתפילה למשל) עם פעולה ישירה במציאות עצמה. תיקון עולם המכיל הבטים רוחניים וגשמיים השלובים זה בזה ניתן למצוא בתנועות דתיות שחרטו על דגלן את אידאל ההגנה והסיוע לחלש כמו רבנים לזכויות אדם, תנועת הכשרות החברתית או תנועות השמאל הנוצרי והשמאל האוונגלי; ניתן לזהות אותן בדמויות כגון הרב אברהם יהושע השל והכומר מרטין לותר קינג, שהיו שותפים בולטים בתנועת זכויות האזרח של שנות השישים, בדמותו של מהטמא גנדי, או בדמותם של מורים רוחניים בני זמננו כמו טיך נהאת האן וסטיבן פולדר שפעילותם משלבת דרך רוחנית עם פעילות אקטיביסטית מסורה עבור שלום ותמיכה בקהילות ואוכלוסיות מוחלשות. מידע נוסף ומאיר עיניים על אישים ותנועות הפועלות לשילוב אינטגרטיבי של מודעות רוחנית ופוליטית ניתן למצוא בבלוג "דהרמה מעורבת חברתית", שכותרת המשנה שלו, הלקוחה משבועת הבודהיסטווה, קוראת "הברואים הם רבים מספור – אני נשבעת לשחרר את כולם".

 

 

***

אין פתרון קל לסוגיית הסתירה שבין רוחניות לעיסוק בפוליטיקה. העיסוק באחד מאיים תמיד לפגוע בעיסוק בשני, אבל נדמה שאסור לנו לוותר על אף אחד מהשניים. הפתרון, אם לסכם בקצרה את הדברים שנאמרו כאן עד כה, צריך לבוא בצורה של עשיה אקטיבית ומעוררת תקווה במקום צריכה פסיבית של מדיה מייאשת. יותר מכך, עליו להציג דרך אינטגרטיבית שתשלב בין הידע שבראש לאהבה שבלב, בין יכולת אבחנה חדה ליכולת לראות מעבר להבדלים שעל פני השטח ולאחד את הניגודים. לדרך הרוחנית-אקטיביסטית לאפשר לתודעה לעמוד נוכחת מול העוולות הקיימות ובו בזמן לאפשר לגוף להעמיק בנשימה, לא להניח לו להתכווץ לתוך השליליות המאכלת של העוולות. הדרך הזו היא מאתגרת יותר, כי קשה יותר לשמור על תודעה צלולה, בהירה ואוהבת כשנתקלים בעוולות, סבל ושנאה; זו רק סיבה נוספת להיותה כר נהדר לעבודה רוחנית מעמיקה ולעשיה פוליטית מופלאה.

 

אחרית דבר, יולי 2015

חלפה כשנה מאז שהדברים הללו התפרסמו במגזין כביש אחד. אני עדיין מתחבט ונאבק בקושי הפנימי שלי לשלב בין המודעות לדברים שמתרחשים בישראל ובעולם, לבין היכולת שלא להכנע לכאב ולכעס, ולאפשר מקום לחמלה, צמיחה ואהבה. במסגרת מסע שעברתי לאחרונה האזנתי למיסה בסי במול של יוהאן סבסטיאן באך האלוהי. באך שהתייתם בילדותו ושמגיל צעיר נספגה בו החשדנות כלפי עולם אכזר ושרירותי; עולם שמתוך מעמקיו שירת את האל ביצירתו המוזיקלית רווית הכמיהה וההדר. המוזיקה של באך, המשורר את תהילת האל מתוך עולם מלא עוולות וחוסר צדק, רלבנטית ביותר לעידן שלנו על כל מוראותיו, הרגשתי כעת.

זה היה שבוע מזעזע עבורי. צפיתי במהלכו בסרט על The Internet's Own Boy על ארון שוורץ זצ"ל, ובסרט Citizen Four על אדווארד סנואדן ותוכנית המעקב של ה-NSA והם העציבו וערערו אותי עד היסוד. ותוך כדי שאני חוזה במקהלות של באך שרות ברקיע זמירותיהן על עולם מלא הוד ספוג בסבל, חזיתי בסופר-אימפוזיציה בתלאות ובעוולות המתרחשות על פני האדמה. מאוחר יותר אחזתי בגיטרה ושרתי משך זמן ארוך, וראיתי את כל העוולות הללו לנגד עיני, אבל מתוך המצב המיוחד שבו נמצאתי גם חשתי את השמחה האדירה להיות בעולם הזה ולהיות מסוגל להאבק מתוכו, ולעשות בתוכו, ולהתפלל בתוכו. והרגשתי שהייחוד הזה יקר מכל, ושאני אסיר תודה עבורו. והנה כמה דברים שכתבתי באותו לילה.

"זה תמיד היה ככה. התפקיד שלהם היה מאז ומעולם לשלוט, לרצוח, לחמוס, לגזול ולהעביר חוקים אכזריים ואנחנו התפקיד שלנו זה למחות ולקרוא לשינוי וגם להיות בעצמנו השינוי: לחגוג, לעוף על החיים, לחיות בשמחה ולהנות ולאהוב את החיים למרות כל הדברים הנוראיים שיש בהם, ולהגיד כן גדול לעולם הזה למרות כל הדברים שהם מחוללים ולדעת שהם זה אנחנו, וחלק מאיתנו, ושזו עבודה אינסופית של הטהרות להטהר מזה וכדאי שתאהב אותה כי אחרת אנחנו עוד נסבול הרבה.

מצד אחד יש את כל הסבל בעולם וזה נורא וזה מייאש. ואז יש לשים לצד הסבל הזה תפילה, ואז פתאום זה משהו אחר, משהו שאפשר לחיות בו ולהאמין."

 

 

[1] ברי לי לחלוטין כי יש סוגים שונים של רוחניות, שבמקרים רבים אין עניינם דווקא העצמת השמחה, האהבה או רגש התודה בנפשו של אדם. במאמר זה אני מתרכז במאפיין זה של החיפוש הרוחני שהוא לדעתי חוט השני העובר דרך הרוב המכריע של השיטות הרוחניות הנפוצות בעידננו.


Saturday Morning Breakfast Cereal - The Importance of Education

Saturday Morning Breakfast Cereal - ב', 07/27/2015 - 16:47

Hovertext: In fairness, my entire existence is an affectation.


New comic!
Today's News:

The Sky

XKCD - ב', 07/27/2015 - 06:00
The other half has some cool shipwrecks, rocks, and snakes, but if you move those out of the way, it also has more sky.

Saturday Morning Breakfast Cereal - The Caterpillar and the Ant

Saturday Morning Breakfast Cereal - א', 07/26/2015 - 16:49

Hovertext: There is no moral because there are no morals.


New comic!
Today's News:

We'd still like a few more proposals, especially for the Seattle and San Francisco shows! Please consider sending in a proposal! 

שלב תוכן