כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי במאה הקודמת, היינו מתפשטים המון. היינו נמצאים אחד עם השנייה עם השלישיים בעירום בסיטואציות שלא היו מיניות או מיוחדות. הכי יומיומיות. זו הייתה תקופה של כמה חודשים והיא גילתה לי דברים שלא הרגשתי קודם. אני יודע, תגידו שזו הייתה תקופה אחרת, פרה-היסטורית ממש, אבל כמו שתכף אנסה להראות לכם, ההפך הוא הנכון.

החוק הראשון והכי חשוב בפייסבוק: כל פרחולה צריכה אלבום "אילת 2010″, בשביל שהחרמנים יוכלו להסתכל עליו וליהנות, לפני שיחליטו האם להציע הצעת חברות או לשלוח הודעה גסה. גם אני צריכה אחד כזה! הבעיה בהפקת אלבום כזה, הייתה חוסר החיבה שלי לעיר הסתמית אילת. לנסוע לאילת עבורי, זה כמו לנסוע להרצליה פיתוח פלוס 400 ק"מ. היתרון היחיד בעיירה הזאת, הוא הריחוק שלה מכל עיר אחרת בארץ. הישראלי הממוצע לא היה מניח את כף רגלו באילת לו הייתה מרחק 20 דקות נסיעה מהבית שלו. אבל בגלל שהיא כזאת רחוקה היא מרגישה קצת כמו וגאס, והישראלים נוהרים לשם בהמוניהם.

טלוויזיה אינה נכללת בסדר היום שלי, בתור אדם פעיל, יוצר, שאוהב להוציא מהחיים את המקסימום שאפשר להוציא מהם. היא מדיום שעומד בניגוד מוחלט לכל מה שאני מאמינה בו, ואני צופה בה רק בשני מקרים: כשאני מופיעה בה (על כך אני לא מקפידה), או כשהיא משדרת תכנים מרגשים מכדי להישאר אדיש להם.
זה עתה שבתי לדירתי אחרי צפייה בפרק הראשון של עונתו השלישית של האח הגדול, ואני מלאה באדרנלין כמו אחרי שוד. כי האח הגדול, גבירותיי ורבותיי, הולך לשדוד ממני למשך החודשים הקרובים שני ערבים בשבוע, ובעיקר: את הדיגניטי שלי כאדם נטול טלוויזיה.

פרק שני בעבודת הסמינריון של אליזרין. פרק א'>