כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי במאה הקודמת, היינו מתפשטים המון. היינו נמצאים אחד עם השנייה עם השלישיים בעירום בסיטואציות שלא היו מיניות או מיוחדות. הכי יומיומיות. זו הייתה תקופה של כמה חודשים והיא גילתה לי דברים שלא הרגשתי קודם. אני יודע, תגידו שזו הייתה תקופה אחרת, פרה-היסטורית ממש, אבל כמו שתכף אנסה להראות לכם, ההפך הוא הנכון.

הכול התחיל בערב אחד בדירת השותפים שלנו. עוד לפני הערב הזה נ' דיבר על עירום חצי מהזמן וניסה לשדל אותנו להתפשט בכל הזדמנות. בערב המיוחד הזה, נ' לא הסתפק רק בלהציע. הפעם הוא התפשט עוד בטרם מישהו הסכים להשתתף במיזם העירום שלו. אחרי ההלם וקצת יותר לאט, גם אנחנו הורדנו שכבות. החברים שלי אז והיום הם אנשים ליברלים מאד, אבל כמו כולם גם אותם זה הלחיץ. בהתחלה זה היה מאד מביך. אמנם כולנו היינו צעירים ויפים, אבל לא כולנו הרגשנו בנוח עם הגוף שלנו. בטח שלא בפני חברים קרובים. הזמן שלקח לנו לעבור את משוכת המבוכה היה קצר בהרבה מהצפוי. תוך פחות מחצי שעה כבר הסתובבנו בבית, הכנו אוכל, שוחחנו, והכול בעירום. ציצים, תחת, איברי מין, הכול היה בחוץ. חשוף לכל הנוכחים. מאז, ובמשך מספר חודשים הדבר חזר על עצמו בנינוחות גדולה אפילו יותר. החוויה שינתה את התפיסה שלי לגבי עירום לנצח.
אם תחשבו על כל היתרונות של עירום יהיה לכם קשה להבין למה אנחנו עושים את זה כל כך מעט או באופן כל כך פרטי. זה זול מאד. בישראל שבה חם רוב השנה זה גם נעים מאד. זה יכול להציג יתרונות שאחרים לא יכולים לראות כשאנחנו לבושים. עירום הוא כנה מאד – הוא מציג את הגוף שלנו כמו שהוא ומאפשר לאחרים למדוד אותנו בבהירות ולא להצטער אחר כך על התרמית שעשינו להם. גם לנו למדוד את עצמנו. זה מפחית מרגשות הבושה שיש לנו לגבי הגוף שלנו או שימושים מיניים שאנחנו עושים איתו. עירום יכול לצמצם את הפערים שבין המסורת התופסת את הגוף כחוטא (במיניות והנלווים לה) ובין המציאות שמראה לנו כמה הדברים האלו טובים. היא יכולה להפריד רגשית בין עירום ומיניות. להפוך אותם לאפשריים אבל לא הכרחיים. להגמיש את האפשרויות שלנו ללבוש ואת האפשרויות שלנו למגע חברתי. אני כותב את הטיעונים האלו בקצרה ואפילו לא מביא את טיעוני הנגד המוכרים והחזקים כי להרגשתי לא מדובר בויכוח שכלתני. השינוי האפשרי לא יכול לבוא משם.

עכשיו, כשהחברים שלי ועוד הרבה אנשים שהם חברים וירטואלים שלי, יודעים איך אני נראה, מה האירועים שאני הולך אליהם, מה אני חושב כמה פעמים ביום, ועוד מיליון פרטים באמצעות פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות, מה אני בעצם מסתיר ? האם הגוף שלי העירום הוא נתון חשוב יותר וחושפני יותר ממה שאני חושב על הפוליטיקה המקומית? האם המראה של התחת שלי מביך יותר ממה שעשיתי במסיבה האחרונה כשהייתי שיכור? למעשה, יכול להיות שזה אותו הדבר. המון אנשים שאני מכיר לא מהססים לפרוש בפוסטים ותמונות את העמוק שברגשותיהם והצפונה שבמחשבותיהן, אבל יהססו להעלות תמונה עם מחשוף עמוק במיוחד. הבעלות על הגוף שלנו היא אחד הדברים החשובים ביותר, אבל כמו בשינויים הברוכים של מהפכת המידע, גם כאן שיתוף לא אומר ויתור עליה אלא העצמה שלה. הרשתות החברתיות מנווטות על ידינו . הן פרי הבחירות שלנו. הן מאפשרות לנו להיפתח אל העולם בקצב שלנו.

התמונות שיצרתי לאחרונה מקבלות לא מעט חשיפה ויחס. ככה זה כשרומזים לאנשים שהם יראו ציצים או תחת. הן גם דורשות ממני להתעמת עם רעיונות וקונספטים, מה שאני לא עושה בד"כ. ביצירה שלי אני חושב קודם על החוויה של הצילום, אחר כך של המצולם, אחר כך של הצופה, ובסוף כל השאר. אני רואה בהן לא רק הפקה של אומנות ויזואלית, אלא חלק מתהליך אצלי ואצל המצולמים. בצילומים שאני עושה עכשיו אני מנסה לשלב בין הרעיונות שכתבתי כאן למעלה. אני מנסה לצלם אנשים נחשפים. עירום הוא חלק חשוב מזה. אני מקווה שהוא יביא לעוד תוצאות מעבר לתמונת פרופיל חדשה.

בינתיים אני נהנה שעוד אנשים סומכים עלי לראות אותם, לצלם אותם ולהראות להם, כמה יפים הם נראים בלי הניסיונות להסתיר. לא היה אחד (אחת) שהצטלמה ולא אמרה שהייתה מעדיפה לחשוף עוד. העירום ממכר.
אני רוצה לאתגר אתכם ולהזמין אתכם לבוא אלי לצילום. אם אתם מרגישים שיש לכם את האומץ לנסות, את הרצון להיפתח, את המשך החיים לחיות, אתם מוזמנים לפנות אלי למייל lamalama666@yahoo.com. ונקבע יום לעירום.