אופנה. תחום אותו אני אוהבת ומתעבת. אוהבת אותה בתור תחום של יצירתיות בלתי נגמרת, דינמיות, התחדשות, תרבות, משחק בחומר, צורה וגוף האדם. שונאת אותה בתור תחום מקובע, פלצני, מסחרי, שמכוון לאנשים הכי עשירים בעולם ומוצג על האנשים הכי רזים בעולם. שכופה אותנו, המתלבשים, לחוקים ומגבלות חדשים כל עונה ועונה. כאילו אין לנו מספיק חוקים. חוקי הלבוש מושרשים אצלנו כל כך חזק שאנחנו לא שמים לב אליהם ופועלים לפיהם כמובן מאליו, ועל כך אנו ראויים לבוז. לדוגמה: הטאבו העולמי על חשיפת חזה נשי. עקבים. ואף בסיסי יותר: האיסור ללבוש אותם בגדים פעמיים ברצף. יהרג ובל יראה בציבור באותם בגדים של אתמול.
לחוקים האלה, ועוד רבים אחרים, מצייתת בקפידה. ועל כך מגיעה לי ביקורת. לא על האינפנטיליות, הצבעוניות, ההגזמה, ההעזה. גם לא על הפעמים שאני קמה בבוקר וחושבת לעצמי – למה להשקיע. כי העיקר הוא, שאני חושבת לעצמי. לבוש, כמו פוליטיקה, מדעים, ואמנות – הוא גרוע כשאין מחשבה מאחוריו. כשאתה עושה משהו רק כי אתה אמור. כי אתה רגיל. כי לא הבאת בחשבון שאולי אפשר אחרת.
אשה שיוצאת מהבית כשצמיגיה בולטים מבעד למכנסיים קטנים מדי – אני לא אסתכל עליה עקום בגלל שהיא שמנה (גם רזות עושות את הטעות הזאת), אלא בגלל שהיא חנטה את עצמה בטרנד האחרון בלי לשאול את עצמה אם הוא מתאים לו בכלל. בגלל שהיא לא הפעילה שיקול דעת.
גם אני פלסטיק דול
ולמרות כל מה שכתבתי עד כה, אחד התחביבים שלי הוא להישען אחורה ולתת למישהו אחר לעשות את עבודת החשיבה בשבילי. להיות בובת פלסטיק מתוקה. כמו למשל, במסיבת ההשקה של פלסטיק דול. פלסטיק דול הוא מותג האופנה הכי מתוק ונכון שיש. לא תאגיד אימתני, אלא אשה אחת, שושי ברבי, שמעצבת בגדים מלאים בפופ והומור, ויודעת לדבר עם קהל היעד שלה בגובה העיניים. מומחי מדיה חברתית? הפייסבוק של פלסטיק דול יכול ללמד אתכם שיעור או שניים.
שמעון המוכשר איפר אותי, גיא סילברמן תלה עליי קישוטים, וזכיתי למשך ערב אחד להסתובב עם שתי תלבושות, כל אחד מגניבה בפני עצמה.
צילומים: למעלה: טל גבעוני, למטה: בן פלחוב, הדס בלנקישטיין
צעצוע של שעון
השעון הוורוד שעל פרק ידי הוא ה-TOYWATCH החדש שקיבלתי בהשקת הבלוגרים של המותג בישראל. אין לי צורך בשעון יד מתישהו מאז 2003, אז נכנס הסלולר לחיי, אבל לא יכולתי להגיד לא לעיצוב הפלסטיק הוורוד של שעון הצעצוע הזה. וזה רק קצה הקרחון. שאר הדגמים מגיעים בשלל צבעים עליזים, עם איורים פופיים, עם בלינג בלינג של סברובסקי. כמו שצריך.

המחירים הרבה פחות מתוקים מהשעונים. הם מתחילים איפשהו מעל אלף שקלים. במחירים כאלה, אפשר להשיג שעון שאפשר לקבל דרכו שיחות טלפון ואימיילים.
איך מצליח המותג TOYWATCH לשכנע את ההמונים לקנות מוצר אנלוגי בתקופתנו הדיגיטלית? בהשקה גיליתי. בחו"ל, השעונים כיכבו על כמה מהזרועות המפורסמות ביותר בעולם. מישל אובמה, סנדרה בולוק, אופרה ווינפרי, מדונה, דיוויד בקהאם, ביונסה, פריס הילטון, לילי אלן. בישראל טכניקת השיווק דומה. מיטב סלבריטאי ארצנו התייצבו באירוע ההשקה, וקיבלו שעונים חדשים ויפים לנופף בהם.