שילוב התכונות שגורם לי לחבב בן אדם מורכב מאוסף מאוזן של תבונה, טוב לב וחיצוניות. אולם רבים מהאנשים שהיו יכולים להיות חביבים עליי עד מאוד, נופלים מהר מאוד במבחן הטרן-אוף. מכירים את זה שאתם נדלקים על בחורה יפה, אבל אז היא מתפשטת ואתם מגלים שיש לה שומה שעירה על הכתף? איזה טרן-אוף, נכון? אז דמיינו לעצמכם שאתם מגלים אצל חבר חדש שומה שעירה, אבל לא על הכתף: על האופי. שומה שאי אפשר להוריד בניתוח.

פרועה מדי, אינפנטילית מדי, צבעונית מדי, מתירנית מדי. ככה אני, כל עוד זה נוגע למראה חיצוני. אצלי כל יום פורים, וארץ ישראל פשוט לא מצליחה לעכל את זה. את כל מסגרות החיים, מהתיכון ועד חיי הכמעט-בוגרים אני מצליחה לעבור בלי להתפשר על סגנון אישי, תלוש מרוב תכתיבי האופנה, וגם מתכתיבי האנטי-אופנה. מתעקשת להיות משהו שלא רואים ברחוב. משתדלת לשמח לבב אנוש, לשעשע ולאתגר. אך במקום להריע לתעוזה שלי – המיינסטרים הישראלי מרים גבה. פה שומרים את התרועות לגבר שלובש ג'ינס מהוה וחולצה קצת מרופטת "אבל הקז'ואל הזה יושב עליו מהממוש".

הצעירים של היום הם שק חבטות נוח. שום דבר לא מרגיע יותר מלהסתכל עליהם בתיעוב ולצקצק. גועל נפש, נבובים, רועשים, מכורים לאינטרנט, חסרי השכלה וערכים! אז יודעים מה? לא מסכימה עם זה.
"הצעירים של היום טיפשים יותר!"
לא נכון: אתם פשוט מוותרים להם.

"אבל למה שנרצה לראות סרט גרוע?" – שואלים אותנו חברינו.
זה גם מה שתומסו שאל אותי בערב שסחבתי אותו לסינמטק לראות את "הטרמפיסט", סנסציית הקאלט התורנית.
"נו מה אכפת לך?!" הפטרתי. היה זה ערב שישי יבשושי, המסיבות בעיר לא קרצו לנו, ובכל זאת – לא הייתי מוכנה להירקב בבית. "אני הולכת לסינמטק! אשמח אם תצטרף אליי."
הגבר נסחב אחריי חסר אונים. הגענו לסינמטק עם ציפיות נמוכות. תיאור הסרט היה מבטיח: מבטיח שיהיה רע.