ביום חמישי נכחתי במה שהיה יכול להיות ההופעה הטובה ביותר של 2011.
מצטיינים 1:
בלקן ביט בוקס הוא אחד ההרכבים הישראליים האהובים עליי. כשאמרתי את זה לחברי אנין-הטעם ברטו, הוא עיקם את אפו. "לא אוהב. שמח מדי. מוזיקה נאיבית". וזאת אחת הסיבות העיקריות למה אני כן אוהבת אותה. במיוחד כשזה נוגע למוזיקה הישראלית הנפוצה: יותר משהיא גרועה, המוזיקה בישראל היא נוגה. יבשה. חסרת רוח חיים ועמוד שדרה. והנה באים בלקן ביט בוקס, ומעזים להישיר מבט אל העולם, ולנגן משהו שלא מתיישב על הפלייליסט של "סופשבוע רגוע בגלגלצ!" הם עושים את המוזיקה שלהם רב-גונית ורב-תרבותית, ובעיקר מהנה מאוד. ההופעה של בלקן ביט בוקס הייתה מעולה ולא הפסקתי לרקוד לרגע כמו מפגרת.
מצטיינים 2:
אינפקטד מאשרום מוגדרים כ"הרכב טראנס פסיכודלי". ההגדרה הזאת שגויה וממעיטה בערכם. מה שאינפקטד עושים, הוא שימוש בכלים המסורתיים של המוזיקה האלטרנטיבית, על מנת ליצור מיינסטרים. הגיטרה החשמלית והתופים נשמעים כמו מטאל קלאסי. השירה והסינתיסייזר נשמעים כמו דארק אייטיז. וכל המרק הזה ביחד איכשהו הופך למיינסטרים הכי מהוקצע, כיפי, ואנרגטי שישראל יודעת לייצא. השיר Becoming Insane הוא הנותן-בראש האולטימטיבי. אפשר לנגן במסיבה של סחים ביד חרוצים, במסיבת טבע במדבר, או במסיבת פריקים במועדון רעוע בקריות. וכל אחד מהקהלים יהיה מבסוט. ההופעה של אינפקטד מאשרום הייתה מעולה ולא הפסקתי לרקוד לרגע כמו מפגרת.
נכשלים:
המייאש הגדול של ההופעה הזאת – היה הקהל. ואני לא אומרת את זה בגלל שהגיל הממוצע באולם היה 17, ולפחות תריסר טינאייג'רים הצטלמו איתי בסלולר שלהם. להיפך – זה גרם לי להרגיש, בדיליי של שבע שנים ארורות, שאני הילדה הכי מקובלת בשכבה. זה לא הגיל, זה התרגיל. ואת התרגיל, הם לא הצליחו לעשות. הקהל איכזב אותי כי הוא היה יותר מדי מנומס. כן כן! קהל עצום ורב הגיע להופעה, ואפילו ארחיק לכת ואגיד שהוא היה מגוון. ממבט ראשון, החווייה הייתה עוצמתית. לראשונה ראיתי אולם גדול כל כך מלא בכזאת כמות של אנשים. והם אכן הרימו ידיים כשזמרי הלהקות צעקו "אני רוצה לראות ידיים!"
ואז: החלטתי לאזור עוז ולרוץ אל קדמת האולם, לשורות הראשונות מול הבמה. בדרך כלל מדובר באתגר, אבל הפעם הופתעתי מהקלות בה הצלחתי לטייל דרך הקהל. רקדתי באחת השורות הראשונות, סמוך לבמה. ההתפרעות סביבי הייתה כל כך חלושה, שאף אחד לא תקע בי מרפק, או נפל עליי ומרח עליי זיעה. אפילו לא הייתי צריכה להוריד את המשקפיים. בתחילה חשבתי שהדור הצעיר הוא חביב ושוחר שלום יותר ממה שייחסנו לו. אחרי זה, התאכזבתי. התאכזבתי שהנערים סביבי אפאתיים, אדישים, רכרוכיים, מפחדים מה יגידו עליהם. התאכזבתי כי הבנתי שהצעירים פשוט לא מעוניינים להידחף, לעמוד על שלהם, להילחם בשביל המוזיקה שלהם. בשביל התרבות שלהם. ואם יש משהו ששווה להילחם בשבילו, זה זה.
אני יוצאת בקריאה לכל הצעירים שאני מעניינת להם את התחת מספיק כדי לבקש להצטלם איתי: אני רוצה לראות אצלכם יותר תעוזה, יותר התלהבות, יותר כוח ורצון להתקדם ולהשפיע. בשבוע הקרוב, אני מבקשת מכם לעשות משהו שתמיד רציתם לעשות, אבל התעצלתם או לא העזתם, או הייתם בטוחים שלא תצליחו. קדימה. תעשו את זה וספרו לי איך זה הרגיש.