"אבל למה שנרצה לראות סרט גרוע?" – שואלים אותנו חברינו.
זה גם מה שתומסו שאל אותי בערב שסחבתי אותו לסינמטק לראות את "הטרמפיסט", סנסציית הקאלט התורנית.
"נו מה אכפת לך?!" הפטרתי. היה זה ערב שישי יבשושי, המסיבות בעיר לא קרצו לנו, ובכל זאת – לא הייתי מוכנה להירקב בבית. "אני הולכת לסינמטק! אשמח אם תצטרף אליי."
הגבר נסחב אחריי חסר אונים. הגענו לסינמטק עם ציפיות נמוכות. תיאור הסרט היה מבטיח: מבטיח שיהיה רע.
"הטרמפיסט" הוא סרט ישראלי דובר אנגלית שהופק באופן עצמאי בשנות השבעים ונחל כישלון חרוץ. הסרט מגולל את סיפורו של היפי אמריקאי המגיע לישראל של סוף שנות השישים-תחילת שנות השבעים. הוא מתידד עם בחורה מקומית ויחד הם שואפים להקים קהילה של ילדי פרחים באי האלמוגים באילת, ומכאן הכל מסתבך…
נכנסנו לאולם. הקהל צחק עוד לפני שהתחיל הסרט. כשהתחיל הסרט, הזדעזענו. על המסך הוקרנו צילומים מחרידים של גופות מרוטשות מוייאטנם. והצופים? גועים בצחוק. הזוג שישב לידנו קם ויצא מהאולם. אנחנו נשארנו.
כרזתו הוורודה והמקסימה של "הטרמפיסט"
נשארנו – ולעינינו נגלה הרצף העלילתי המופרך ביותר שנראה בתולדות הקולנוע הישראלי. מונולוגים תלושים, דיאלוגים ששמים תיגר על עקרון התקשורת האנושית, דמויות אבסורדיות שמופיעות ונעלמות ללא סיבה נראית לעין, מוזיקת רקע לא הולמת, יחסי מין פתאומיים שאינם משתלבים בעלילה בשום פנים ואופן, פרופס זולים, נסיון מגושם להעביר לצופה ערכים בנאליים של שלום ואהבה חופשית, וצל של צלם בתוך הפריים. הצחוק התחיל תוך דקות ספורות – ולא הפסיק להתגלגל. כל סצינה מטופשת יותר, גרועה יותר, אבסורדית יותר מקודמתה, והכל ביחד – בליל מבדח של נונסנס. המילים שאשפוך פה לא יעבירו לכם את החווייה, לכן אני ממליצה בחום להגיע ולראות את הפלא במו עיניכם.
Click here to view the embedded video.
איפה? הסינמטק, רח' שפרינצק 2, ת"א
מתי? 5 במרץ, יום שישי בחצות הליל
כמה עולה? לא יותר מדי, כמו כרטיס סינמטק רגיל
בעמוד הפייסבוק של הסרט והתופעה תוכלו להתעדכן במועדי ההקרנות הבאים
לא אוכל לסיים את הפוסט בלי תודה ליניב אידלשטיין, האיש שהביא את הטרמפיסט לחיינו.