שקט השתרר בשכל. פרוייקט עצום אחד מאחורינו: מסיבת החתונה האדירה שהעסיקה אותנו מסביב לשעון בחודשים האחרונים. מבין כל הפרוייקטים שעבדתי עליהם כמעצבת או אשת קריאייטיב, נדמה לי שהחתונה מתעלה על כולם. שום דבר לא משתווה להרמת אירוע החל מרמת הקונספט הבסיסי, וכלה בפ(י)רטים הקטנים ביותר. לא אכנס לתיאורים, רק תנו לי לומר לכם משהו על חתונות. חתונה זה טרחה, זה לחץ, זה תכנון קפדני. חתונה זה שדה טובעני רצוף בולעני מזומנים. ובנוסף לכל – בימינו, טקס החתונה לא מכיל בתוכו שום הבטחה ממשית בנוגע להמשך חיי הזוגיות עם האדם שאתה מתחתן איתו. זה סך הכל אירוע שנועד להציג לפני האורחים את האהבה הגדולה שאתה ובן/בת זוגך חולקים נכון לעתה, ומתכוונים להמשיך לחלוק בעתיד – אם שום דבר לא ישתבש.
בתור זוג מאוהב ורהבתני במיוחד, היה חשוב לנו להרים חתונה גרנדיוזית עד כמה שהתקציב מרשה. מסיבה שתותיר את האורחים עם רגליים מצולקות מרוב ריקודים, גרונות ניחרים מרוב קריאות התפעלות, קיבה נפוחה, הנג אובר, וזיכרונות שאי אפשר למחות. נדמה לי שהצלחנו בכך. אבל עד כמה זה היה מהנה? ובכן, לא כל כך. עם כמה שאתה אוהב את בן/בת זוגך המיועדת, ועם כמה שאתה אוהב את האורחים שהגיעו לשמוח איתך – בחתונה שלך אין שום סיכוי שתזכה ליהנות מחברתם. עשיתי חישוב מתמטי פשוט, בסופו הגעתי לתוצאה המבאסת: בחתונה עם כמות אורחים כמו שלנו (400-500 איש), יש לך בממוצע דקה וארבעים שניות ליהנות מכל אורח. ואפס זמן ליהנות מבעלך, כי כל תקשורת שתהיה לך איתו תתמצה בהתנשפויות "מתי כבר הטקס?! מי יחזיק את החרבות של החופה?! איפה מעטפות?! לאן הולכים?! מי זה הדוֹד הזה ולמה הוא מנשק אותי?!"
כלה ביום נישואיה מקבלת הכי הרבה צומי בעולם. היא אהובה יותר מכל יודה ונינט שתחשבו עליהם. יותר מליידי גאגא. למשך ערב אחד, כולם רוצים להצטלם איתך, לחבק אותך, להחמיא לך ולהרעיף עלייך אהבה ומזומנים. מצד אחד, זו תחושת אופוריה נעימה מאוד. מצד שני, זו תזזית בלתי נסבלת. כל כך הרבה אנשים רוצים את חברתך ואת יחסך, שסיור של חמישה עשר מטרים אל השירותים ובחזרה לוקח נצח של עשרים דקות במהלכן את מופגזת בשלושה מסרים סותרים בכל רגע נתון. אף שהמסרים האלו הם לרוב "איזה יפה את", "מזל טוב" ו"בואי תצטלמי איתי", זה נורא מבלבל.
אסכם את העניין עם העצה המועילה: אל תיכנסו לעסק מסורבל כמו חתונה, בלי להיות בטוחים שבן (/בת) הזוג המיועד הוא האחד והיחיד לבלות איתו את שארית הימים. בשונה מאירועים משמחים אחרים מהם אני חוזרת בצווחות "רוצה עוד!" – במקרה הזה, אני לא רוצה עוד. חתונה יש רק אחת. וחתונה כמו זאת – בטח שלא נעשה שוב.
ההנאה האמיתית מהחתונה, הגיעה בימים שאחריה. הברכות המתוקות שכתבתם לנו. החברים שהתוודו בהתלהבות שהטקס שלנו היה המרגש והמקורי ביותר שהם נתקלו בו בעסקי החתונות; שהיה כיף ומדהים ומוזר; שהיו מלא נשים צעירות ויפהפיות. הזרים מהרחוב שאמרו "מזל טוב!". הרכילות הפנימית על כל האנשים שהגיעו למסיבה לבד והלכו בזוגות (או יותר). והתמונות של כל הצלמים, שמוכיחות שאחרי הכל – נראינו מאושרים.
צילום: רינת מור

לא היינו יכולים לעשות את זה בלי:

• די ג'יי עידן גבריאל המחונן מבית זברה שהצליח לעשות חתונה בלי מוזיקת חתונות (כמו שצריך!)
• לרונית המפיקה שהגיעה יחד עם הלוקיישן המעולה שלנו, מתחם קסטיאל, וגרמה להכל לעבוד חלק
• לרותם מלנקי – רב החובל שחיתן אותנו
• לעומרי יובל – שניהל את הפותומט (תמונות בקרוב!)
• לליה מריונט שתפרה לי את שמלת הכלה המושלמת – אתם מתבקשים לעשות לייק לדף שלה ולרכוש את כל הבגדים והאביזרים שהיא תתפור בעתיד
• לעדי כהן שאיפרה אותי כמו נסיכה אמיתית
• לאילה שתפרה את שמלת הכלה של תומסו
• לטל שהכין את התפאורה הימית
• למידנייט פיקוקס, הלהקה המופרעת ביותר שפועלת בישראל כיום, וצריכה לקחת אותי איתה לסיבוב הופעות
• לכל הפיראטים שהגיעו להתארח ולשמוח איתנו
• ובעיקר לבעלי היקר שרק איתו אפשר להתחתן כך

אני אסירת תודה לכם!