אתמול השתתפתי בצילומי פיילוט של תוכנית חדשה – שמה שיפה בה, הוא שהיא קמה ביוזמה ובניהול של האנשים הקטנים של שיצאו מהטלוויזיה, ולא של התאגידים שרוצים להשתמש בהם כמסחטות כסף. את המתרחש על הסט ניהלו בתושיה סתיו ועקנין, שהסתברה להיות היצור המתוק ביותר ביקום, ויוסי חלפון (שיא שלילי במונית הכסף).
מגיש פינת הרכילות היה הקולגה עומרי חיון. סוף כל סוף אני פוגשת אותו, ואין מה לומר, אלה שניים מהמרפקים הכי חדים שמסתובבים בתעשיית הבידור בארץ, והם מחוברים לילד בן 18. הוא תופעת טבע.

זרוב.קום חזר לצבעו הטבעי. אחרי שבועיים בהם נרתמנו לשיווק יצירתי ומהנה של סדרת צבעי השיער השחורים של קאסטינג קרם גלוס, אנחנו שוב בוורוד. האמת, האתר מרגיש קצת עירום בלי כל השחור הזה עליו. אני מאוד שמחה על ההצלחה של התקופה השחורה הזאת – על העובדה שבאמצעות חיבור הכוחות והמוחות של כמה מאנשי המקצוע המוכשרים שמסתובבים פה, הפקנו תוכן ופעילות איכותיים וכיפיים בשבילכם, ובו בזמן אפקטיביים בשביל הלקוח. זה היה אתגר, ועמדנו בו מצוין.
זרוב.קום חזר לוורוד, אבל אני, למען בריאותו של השיער שלי, הולכת להישאר שחורה עד שיצמח מספיק ממנו כדי להחליט מה יהיה הצבע הבא. דווקא יפה לי, לא?

כאחד שלקח חלק בעשייה גם בלהקות רוק וגם בהפקות היפ-הופ, נחשפתי לשתי דרכי התפתחות שיר. בלהקות רוק השיטה המקובלת היא לכתוב שיר ולעשות עליו חזרות, רק תוך כדי טחינה של השיר מתפתחים רעיונות קטנים ונוספים ניואנסים לנגינה ולביצוע של כל נגן שמשדרגים את השיר. להקות עם יותר ניסיון אפילו משכילות לדעת שלמעשה עד שלא מופיעים עם שיר כמה פעמים, הוא לא גמור. ברגע שאתה עולה על במה עם שיר אתה מיד מרגיש מה עובד ומה לא, ואם אתה מספיק חסר אגו כדי להיות פתוח לביקורת מהקהל שלך אחר כך ומיישם זאת, אז השיר יגיע לפוטנציאל המלא שלו והגיע הזמן להקליט את השיר.

אבא קריר נשבע לצופים שיצבע את הקיר שמאחוריו בצבע שיבחרו.
קבלו אותו: אבא קריר צובע את התפאורה של סאגת הווידאו שלו.