לאחר שהתקבלתי ללימודי תקשורת אינטראקטיבית בניו יורק, התחבטתי רבות. לא האם ללמוד; ידעתי, ואני יודעת, שאני הולכת ללמוד, ויהי מה. לא ידעתי מאיפה לעזאזל יבוא הכסף. הכסף שהיה לי – נגמר. כסף של המשפחה – לא היה קיים מעולם. עבודה – ברירת המחדל, אבל מי יקבל אותי לעבודה באמריקה, בלי אשרה? מלגות – השגתי, אבל לא מספיק כדי לכסות את שכר הלימוד העצום. הלוואות? הבנקים עיקמו את האף.

תציעו משהו יותר כיף ממסיבה בחוף כמעט נטוש, עם החברים והאנשים הכי טובים, מלא אוכל ואלכוהול, אוהל מצויד במטבח מאובזר, ערסלים וחדרי שינה, ואני אקרא לכם משוגעים. טוב, אולי אתם לא משוגעים, אבל אולי אין לכם את החברים שלנו יש. אנשים שגם עם פינצטה אי אפשר היה לבחור טובים, יפים ומשוגעים מהם. הם היחידים שגרמו לנו להתגעגע לארץ ישראל כשטיילנו ונהנינו בארצות המרהיבות של מזרח אסיה.

הצדק החברתי של היום הוא לא הצדק החברתי של פעם. לפני שנה היה לנו עם נסער שרוצה לשנות את הקיום הבלתי-נסבל בארץ ישראל. היום כל מה שנשאר לנו זה עם מותש ומאוכזב, ופוליטיקאים שרוצים לרכב על לו על הגב. היה ברור שמשהו לא בסדר בכרזות שהזמינו את כולם לצאת לרחובות ב-2/6: ראו עליהן שעוצבו על ידי מעצב שבע במחשב רב עוצמה. הן הודפסו והודבקו בכמויות עתק, וזה ממש לא חינם. אז מיהו הגוף בעל-האמצעים שיש לו אינטרס לממן עוד סיבוב של המחאה החברתית? שמעתי כמה ספקולציות בנושא, והן מעניינות לי את התחת.

‫10 רעיונות למחאה כדרך חיים. ואף מילה על פוליטיקה
‬