החיים בישראל מעצבנים מטבעם. הם שוחקים, מייגעים, מונוטוניים, ולא מתגמלים. ובעיקר, הם נותנים הרגשה שהמצב נהיה גרוע יותר בכל יום שעובר. אני כותבת את הפוסט הזה כי ברור לי שזה לא חייב להיות ככה. אנחנו לא מחויבים לחיות חיים של מצוקה, סבל ונאחס מהסיבה שאנחנו תושבי ישראל. הפתרון שאני בחרתי בו הוא לקחת הפסקה ארוכה מהקשיים המקומיים, ולכן אני ממריאה הערב לצד השני של כדור הארץ, לחוות את האתגר והחלום האמריקאי. זה לא הפתרון האפשרי היחיד. אני משאירה אתכם עם כמה הצעות שימוש לחיים בישראל, ומקווה לחזור עוד כמה שנים לארץ עם מצב רוח טוב יותר.

‫זרוב עולה על מטוס שוב, ומשאירה לכם מכתב פרידה: הוראות שימוש לארץ ישראל ולחיים שלכם בכלל‬

תקציר הפרקים הקודמים

במרץ קיבלתי את ההודעה המרגשת: התקבלתי למסלול שבו ייחלתי לעצמי ללמוד, לימודי תקשורת אינטראקטיבית באוניברסיטת ניו יורק! יחד עם הבשורה המרגשת הגיעה ההבנה הכואבת שאין לי, ומעולם לא היה לי, מספיק כסף כדי לממן תואר כל כך יקר. הוא כל כך יקר, שסביר להניח שאף סטודנט לא יכול לממן אותו בלי אבא מאוד עשיר, עבודה מעולה, או הלוואה אסטרונומית. שלושה דברים שלא היו ברשותי. אבא שלי לא רק שאינו עשיר: יתכן כי אינו קיים. כתבתי לו אי-מייל ביום בו התקבלתי ללימודים, והוא לא ענה לי מאז.

כבר שנה שביעית ברציפות שחבורת פוחזים מגיעה לכיכר מלכי ישראל ומבזבזת מים יקרים ונקיים תוך כדי שמירה על צניעות וסדר ציבורי מופתי. חדי העין שבניכם בוודאי ישימו לב שהמשפט האחרון היה רצוף בשקרים. למעשה, יש בו עובדה אחת שהיא חצי אמת.