החיים בישראל מעצבנים מטבעם. הם שוחקים, מייגעים, מונוטוניים, ולא מתגמלים. ובעיקר, הם נותנים הרגשה שהמצב נהיה גרוע יותר בכל יום שעובר. אני כותבת את הפוסט הזה כי ברור לי שזה לא חייב להיות ככה. אנחנו לא מחויבים לחיות חיים של מצוקה, סבל ונאחס מהסיבה שאנחנו תושבי ישראל. הפתרון שאני בחרתי בו הוא לקחת הפסקה ארוכה מהקשיים המקומיים, ולכן אני ממריאה הערב לצד השני של כדור הארץ, לחוות את האתגר והחלום האמריקאי. זה לא הפתרון האפשרי היחיד. אני משאירה אתכם עם כמה הצעות שימוש לחיים בישראל, ומקווה לחזור עוד כמה שנים לארץ עם מצב רוח טוב יותר.


אל תשתקו כשמענישים אתכם.

שימו לב שאתם כל הזמן נענשים. ישראל מכה עם סרגל בקצות האצבעות שלכם בלי סיבה נראית לעין.  למה אדם שעבד עכשיו 10 שעות בעבודה שלא משלמת לו מספיק בשביל רכב פרטי, צריך לעמוד ולהידחק עם עוד 60 אנשים באוטובוס בדרכו הביתה? במה חטא? ולמה לא עומדת תחבורה ציבורית לרשותו של אדם שרוצה לנסוע מגבעתיים לרמת גן על מנת לבקר את המשפחה שלו ביום החופש היחיד בשבוע? למה חיילים ומשתמטים משלמים אותם מסים? למה עובדי פרילאנס צריכים לחכות רבע שנה עד שיקבלו את המשכורת שמגיעה להם? למה בירה בבקבוק בתל אביב עולה פי שתיים מבירה מחבית בברלין? למה כל חוזה שכירות מתחיל במשפט "הדייר לא יהיה מוגן בחוק להגנת הדייר"?
על מה מגיעים לנו העונשים האלה? ובכן, תנו לי להגיד לכם על מה אנחנו נענשים: על זה שאנחנו עדר של צייתנים מובסים שרגילים להוריד את הראש ולהגיד "אוקיי." ו"מה אני כבר יכול לעשות? כלום לא יעזור".
אז יודעים מה? דווקא יש מה לעשות: במקום להיות ילד הכאפות של המדינה, לפחות להפוך לילד המעצבן הזה שעומד על שלו. עליתם על אוטובוס מלא עד אפס מקום שאי אפשר לשבת בו? התנצלו בפני הנהג, וסרבו לשלם לו. זקוקים לתחבורה ציבורית ביום שבת? תיעזרו בפייסבוק כדי להקים את קבוצת התחבורה היעילה והמהפכנית, ותתאגדו לחבורות של 12 איש שמשכירות מיניבוס ביחד – עד שזה יהפוך לקונבנציה. המעסיק מסביר שהוא יכול לשלם לכם רק שוטף+שישים? תסבירו לו שהוא דווקא הולך לשלם לכם מחרתיים, או שהוא לא מקבל שום קובץ למייל שלו. אל תקנו בעסקים שגובים מחירים מופקעים. עוולה נוראית מתרחשת לנגד עיניכם? צלמו, צלמו, צלמו! בסטילס, בוידאו! תיעוד הוא כוח עצום, מנסיון.
במקום להשלים עם המצב המחורבן אליו נקלעתם, חפשו פתרונות יצירתיים.
אוטו-עונש תל אביבי מצוי, מסיע עבדים ממקום למקום. עליתי עליו בלי לשלם


תיצרו את החיים שמגיעים לכם.

דרשו מרשויות המדינה את איכות החיים והשלווה והשגשוג שמגיעים לכם, אבל לפני זה – דרשו זאת מעצמכם. אל תשבו, תתלוננו, ותחכו שמשהו ישתנה: קומו ותשנו אותו. צאו להפגנות. לא מסכימים עם מסרי ההפגנות הקיימות? הקימו הפגנה משלכם, ביום שלישי במקום ביום שבת. לא סובלים הפגנות כי הן גורמות לכם קלסטרופוביה ומצב רוח כללי רע? מצאו את הדרך שלכם להביע מסר. כל החבר'ה יכולים להיפגש ולצוף בים המלח כדי למחות נגד הטבע ההולך ודועך שלנו, למשל. אפשר לכתוב בלוג או שיר או סרטון יוטיוב. יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות כדי לשפר את התחושה ואת התנאים שלנו, רק צריך לקום מכורסת הטלוויזיה.


זכרו שאתם ניידים.

המקום בו אתם גרים כעת לא חייב להיות המקום בו תגורו מחר. המשרד שלכם, או אפילו המקצוע שלכם, לא חייב להיות המקצוע בו תעבדו עוד שנתיים מהיום. המקום בו אמא ואבא הניחו אתכם כשחזרו מבית החולים, לא חייב להיות המקום בו אתם תניחו את הרך הנולד שלכם. אנשים נוטים לשכוח את העובדה הזאת, כמו תוכונים שמסרבים להתעופף גם כשפתחו להם את דלת הכלוב. הכלוב במקרה הזה, הוא התודעה שלכם. סורגי הכלוב – התירוצים שאתם מספרים לעצמכם.
אם אינכם סובלים מבעיה רפואית חמורה, אתם סה"כ ארבעים או שמונים או מאה ועשרים קילוגרם של בשר, שיכולים לזוז ממקום למקום, ברגל, ברכבת, באוניה, בכדור פורח. השכל שלכם ברשותכם לאן שלא תלכו, וזה מה שקובע. מה שנחשב בעיני רבים כדברי ערך – בית, תחתונים, לפטופ, סרוויס מפואר של כלי כסף – הם דברים שאפשר למכור, לקנות, לשכור, לאבד או לקבל. מי שרגלו תדרוך בבית של אמא שלי, יבין כמה גרוטסקי הוא הרעיון של הענקת ערך סנטימנטלי לחפצים. האשה מבלה את ימיה, קבורה בעודה חיה, בתוך כוך קטן המרופד בגזירי עיתון משנת 1994 מקופלים יפה בתוך קלסר, 100 זוגות של נעליים חגיגיות שנעלה פעם אחת בחייה, וקופסאות שימורים פגות תוקף.


בעיני,היחידים שצריכים לשאת ערך סנטימנטלי הם אנשים. המשפחה והחברים שלנו. זה מה שחסר, מה שמתגעגעים אליו כשנוסעים לצד השני של העולם. אבל ראו זה פלא! גם האנשים היקרים לכם, ממש כמוכם, הם ניידים! כן, ניידים. כולם יכולים לזוז ממקום למקום. אתם טוענים שזה עניין של כסף. אני טוענת שזה עניין של כוח רצון.
אתם ניידים: זכרו את זה


תשקיעו בחברים ובקרובים.

ישראל גרמה לי להיתקל בצורה חזיתית, קשה וכואבת בסוג של הזנחת חברים הגובל באוטיזם. אנשים בישראל כל כך עסוקים בנסיונות נואשים לשרוד, שהם שוכחים מה חשוב. אנשים מוותרים על פגישה עם חבר ילדות כי הם צריכים ללמוד למבחן או לקום מחר לעבודה. או אפילו יותר גרוע – מוותרים על מסיבת הפרידה של החברים החמודים שלהם שנוסעים לניו יורק מחרתיים לתקופה בלתי מוגבלת בגלל … [הכנס תירוץ כאן].
מסיבת הפרידה שלנו. מי שלא בא - טמבל. תמונה: נועם דינר


אני סבורה שהמין האנושי הוא לא מציאה גדולה ושהוא מוערך יתר על המידה, אבל מקבלת את העובדה שאני חלק ממנו, ולפיכך – אני כמהה לחברה. לקהילה. לעדר. לקשר. גם אתם כאלה, תפסיקו להתכחש לזה, ותתחילו ליהנות מהחברים שלכם ולהשקיע בהם. משחקים אותה קרייריסטים עסוקים? כמו שאתם משבצים בלו"ז שלכם פגישה עם לקוח ושיעור קונג-פות, ככה אתם צריכים לשבץ שם זמן איכות חברתי. עזבו אתכם מכל מיני דיבורים על אהבה וקרבה וחום: חברים זה כדאי. החבר הנכון במקום הנכון יביא לכם הרבה יותר תועלת מאשר שלושה תארים ועשרים שנות ניסיון.
ככה משקיעים בחברים אצלנו בחבר'ה: בטוגה!

תיהנו.

תשקיעו זמן בהיכרות עם עצמכם. שאלו את עצמכם מה עושה אתכם מאושרים, ודרשו מעצכם את האושר הזה. מגיע לכם אושר, לא עונש. אם אתם אנשים טובים ואזרחים טובים ולא גונבים מקשישים או שורפים חתולים, אין סיבה שתסבלו. מגיע לכם לחיות טוב, להגשים את עצמכם, להיות שמחים.
בימים האלה ממש, מדינת ישראל עושה דבר נהדר: מחרחרת מלחמה וזורעת פאניקה. היא נותנת לנו לחשוש שמחר אולי לא יבוא – ובכך נותנת לנו את ההרגשה המשחררת שזה עלול להיות יומנו האחרון. זאת הזדמנות מצוינת לנסות ולהוציא את המקסימום מהיום הנוכחי.
איזה כיף - זה יכול להיות היום האחרון שלכם!


אני עולה על מטוס ונפרדת מכם, אבל לא באמת – כי כולנו ניידים, כפי שאמרתי. הייתי  מאחלת לכם חיים מלאים בעשייה, חברות ואושר. אבל במקום לאחל, אני אעשה דבר מועיל יותר. אני דורשת מכם לקיים חיים מלאים בעשייה, חברות ואושר.
The post אל תתנו לישראל להביס אתכם appeared first on Zroob.com.