אתמול הסתכלתי על אמא שלי בקנאה אדירה. הבטתי בה ולפתע קלטתי – לעולם לא אוכל להיות יצירתית ופרועת-מחשבה כמוה.

כל החיים שלי אני חוקרת את הקונבנציה, מבלה שעות בניתוח התנהגותי של החברה סביב כדי להבין איך בני אדם אמורים להתנהג. מאידך, אני עושה את מירב המאמצים להבין מה אני אמורה לעשות כדי להפתיע, להיות שונה, לאתגר ולחדש. בהתנהגות, במחשבה וביצירה.
אבל אמא שלי? אצלה כל התהליך הזה אינו נחוץ. חוט המחשבה שלה אפילו לא מתקרב לתחום של הקונבנציה. היא מתנהלת על פי מערכת חוקים פרטית שאין קשר בינה לבין ישראל, 2008. בעוד שאני מתאמצת להיות שונה ומפתיעה, אצלה זה בא טבעי. היא עושה ואומרת את הדברים הסוריאליסטיים ביותר בלי לחשוב אפילו לרגע שיש בזה משהו לא בסדר.
הנה כמה דוגמאות:
אתמול היא הגיעה לארוחת החג כשתיק הצד שלה נתון בשקית שמונחת בתוך שקית נוספת.
לא מזמן היא הכינה לי סלט ירקות ואחרי שסיימתי לאכול סיימה בשלוק או כל מיץ השמן-חומץ שנשאר בתחתית הקערה.
פעם אחרת היא הכינה לי סלט פירות שהכיל תפוחים, תפוזים, ענבים וכדורי שוקולד.
פעם היא הביאה לילד בן ה-13 של חברינו סט של שלושה ארנקי-איפור בגימור של פרחים תכולים.
אמא שלי לובשת מכנסי טורקיז, נעליים כתומות ווסט מוזהב במחשבה "זה נראה טוב" ולא במחשבה "זה כל כך מקורי שאף אחד אחר לא היה מעז ללבוש את זה".
אמא שלי חווה, חושבת ומעבדת את העולם בצורה שונה ממה שאנחנו חווים אותו. אני לא רואה את עצמי אי פעם מצליחה להגיע לרמה כזאת של נונקונפורמיזם.
אמא של זרוב - כמו ווילי וונקה, רק רוסיה
Copyright © 2008 This feed is for personal, non-commercial use only. The use of this feed on other websites breaches copyright. If this content is not in your news reader, it makes the page you are viewing an infringement of the copyright. (Digital Fingerprint: d582671a3bfacc8f2a131b2be14e3c19)