אוי, איזה ניסיון אומלל זה היה.
הייתי אופטימית. חשבתי שהקורס הבלתי נסבל "דפוס מורכב" הוא יופי של הזדמנות ליצור מקראה מטריפה ומעוצבת של פוסטים ישנים ואהובים שכתבתי בנערותי. חשבתי שזה יהיה מרגש ומאתגר ויוביל ליצירת תוצר מרשים ואיכותי שיוצא מעבר לגבולות הצרים של הקורס הטכני הזה.
אבל לא – קיבלנו טקסט בן 30 עמודים משמימים בנושא שיטות בנייה. תנו לי לספר לכם משהו – זאת בערך הפעם השלישית במהלך לימודיי בשנקר בה דוחפים לנו המרצים וריאציה של הנושא הגנרי זה ואומרים לנו "תתעסקו עם זה". ואלה תמיד המרצים של הקורסים המעיקים ביותר.
מצד אחד, אני מבינה מה המטרה – לקחת נושא גרוע ולעצב ממנו משהו מעניין. כי מעצבים אמורים להיות הפקידים שמטפלים במסירות בכל תוכן שיקבלו. אתם מבינים שאצלי זה לא פועל ככה. כלומר, זה יכול לפעול ככה, וזה פועל משהו משהו כשמשלמים לי בשביל זה, אבל דברים מוצלחים באמת יוצאים לי כשהתוכן בשליטתי. או לפחות כשהתוכן הוא משעמם פחות ממאמר שמתעסק בשטח הממוצע במ"ר של חדר קיבוץ מאז קום המדינה ועד היום.
אז שמתי את הטקסט של הקיבוצים בצד, והתחלתי לערוך את הטקסט שלי. היו לי כל הסיבות הטובות למה לא לטפל בטקסט שלו וכן לטפל בטקסט שלי. אבל כשהתור שלי להציג את העבודה הגיע, אף אחת מהן לא נשמעה לו הגיונית. הוא אמר "מה?!" כשעל פניו הבעה כזאת:
תמונה שגוגל מביא כשמחפשים "huh face"
והתייחס אליי כמו שגל אוחובסקי מתייחס לאומללים חסרי הכישרון שמגיעים לאודישנים של כוכב נולד בלי לדעת שהם שם על תקן קוריוז. "איך זה בכלל קשור לתרגיל שנתתי? אני לא מתכוון לבזבז את הזמן של הכיתה על זה!"
נסוגותי מעמדתי הרבה יותר מהר ממה שתכננתי בסצנריו לפני השיעור. אפילו ח"ח על נסיון המרד האומלל לא קיבלתי. טוקבקים רבים עברו אצלי, אבל תגובה מבזה כל כך הטקסט שלי עוד לא קיבל מעולם. ניסיתי להסביר שבחיים האמיתיים, אם לקוח היה בא אליי עם בריף לעבודה כזאת, הייתי שולחת אותו בנימוס לסטודיו של המתחרים מעבר לכביש. מה שהתפרש כחוצפה. הדיאלוג נגמר באמירה הלא רלוונטית של המרצה "החיים קשים, מה לעשות", מה ששבר סופית את רוחי, כי היכולת השנייה הכי משמעותית שמחזיקה אותי באורך החיים הבלתי-אפשרי שלי היא היכולת להתעלם מכך שהחיים קשים.
ואז הלכתי לשירותים ונתתי למלבוע שלי להתנשל.
הַמָלְבּוֹעֲ
המלבוע הוא איבר קסום. הוא נמצא בתוך כל אחד מאיתנו, אפילו באלה מאיתנו ששחורים, או רוסים או דיסלקטים. כמובן שמלבועים הם שונים: יש כאלה שהם מנוונים וקטנים, ויש מלבועים כבדים.
סביב למלבוע שכבת ריר שמגנה עליו ומעניקה לו את המָלְבּוֹעִיוּת שבו.
השאלה הנפוצה ביותר שנשאלת לגבי מהות המלבוע היא "איפה לעזאזל האיבר הזה נמצא?!"
התשובה לשאלה זו, היא פשוטה ואלמנטרית. המלבוע נמצא בתוכנו.
-איפה?!
בתוך כל אחד מאיתנו שוכן מלבוע. הוא נמצא בפנים.
המלבוע הוא איבר שקשה לתפוש, הוא מסתורי, אבל יש לו תפקיד משמעי באיזון, או בחוסר האיזון הנפשי של כל אחד מאיתנו. המלבוע הוא כמו כוּס – רק אפלטוני. זה מסביר את עניין הריר.
המלבוע הוא כמו מעיים – רק שהוא לא מעכל מזון, אלא מצבים, ובסוף העיכול פולט תחושות.
המלבוע אינו איבר מוּכַּר ביולוגית, אבל השפעתו על מצב רוחנו היא מכרעת. אפשר להיות מתוסכל מינית – וזה מאכזב, אפשר להיות רעב, אפשר להיות עייף, אבל ברגע שהמלבוע חש במצוקה כל אלה מקבלים מעמד שולי.
לפעמים, המלבוע מתנשל. הוא עושה זאת במחזורים לא עקביים. קשה לחזות מראש מתי המלבוע יתנשל. צירוף של תנאים חיצוניים ופנימיים עלול להוביל את המלבוע למצב קריטי ולהתנשלות. התנשלות המלבוע מלווה בכאבים נפשיים קשים פחות או קשים יותר, ויש שמייחסים לה אי-תקינות. אין זה נכון. זהו תהליך חיוני, אמנם לא נעים, אך ההתחדשות היא הכרחית ובריאה.
במהלך ההתנשלות, מתחלפת שכבת הריר של המלבוע ותחתיה צומחת שכבה חדשה. הריר הישן עובר במערכות הגוף, מעורר בהן תחושה לא נעימה כללית, ולבסוף מופרש החוצה דרך ארובות העיניים, בתהליך המוכר כ"בכי".
Copyright © 2008 This feed is for personal, non-commercial use only. The use of this feed on other websites breaches copyright. If this content is not in your news reader, it makes the page you are viewing an infringement of the copyright. (Digital Fingerprint: d582671a3bfacc8f2a131b2be14e3c19)