אין לי בית. לפני שבוע בעלי תומסו ואני עזבנו את הדירה שלנו במרכז תל אביב, ולא נכנסנו לשום דירה במקומה. שארית החפצים שלנו, החיוניים ביותר, הועברו לבית הוריו של תומסו בפרבר מרוחק. אנחנו נודדים בינתיים. מעבירים לילה אצל חבר, בוקר במשרד ממשלה ממוזג, צהריים בחוף הים, ערב בשדרת האוהלים. דרך החיים הזו מהנה ומעשירה. אני לא סובלת בכלל מחסרונו של בית, ואפילו נהנית.
מאהל המחאה ברוטשילד כשעוד היה שיכון קטן ורגוע. 24.7. צילום: תומסו
במובנים רבים, מעולם לא היה לי "בית". אמא עלתה איתי ארצה בשנת 1990. הגיע לה דיור מסובסד מחברת עמידר. אבל היא לא הסכימה להשתכן באף אחת מעיירות הפיתוח שניסו לדחוף אותה אליהן, ועד שמצאו לה דירה במרכז (זה לקח 10 שנים) – התגוררה בשכירות באיזורים הכי טובים של תל אביב. עברנו דירה פעם בשנתיים בממוצע, לפעמים בדירת שני חדרים גרנו יחד אמא, אני, ושותפה. הדירות שהתגוררנו בהן היו צפופות ודולפות, ולא היה לנו כסף למותרות כמו אכילה בחוץ, בגדים, צעצועים – אבל זכינו ליהנות ממותרות הרבה יותר חשובים מאלה: חינוך ותרבות.
התגוררתי בחיי ב-12 דירות. 10 מהן בתל אביב. אחת ברמת אביב, ואחת ברמת גן. בזמן הזה למדתי שני דברים אודות מגורים: (1) תל אביב יקרה יותר בצדק, והיא שווה כל אחד מהשקלים המופקעים שעולה לגור בה. (2) בית זה דבר בר-חלוף וחשיבותו נמוכה ממה שמייחסים לו. בית מסמל ביטחון, נוחות, טריטוריה קבועה, מקום שהוא רק שלך.
בישראל 2011, כל זה הוא אשליה. אנשים כמוני, וגם אנשים עשירים הרבה יותר ממני, לא יכולים להשיג בית שיהיה באמת שלהם. הבית שנגור בו יהיה שייך לבר-המזל שמשכיר לנו אותו, או במקרה הטוב, לבנק שהלווה לנו משכנתה. זה מגוחך. בעלי הטרי ואני אנשי מקצוע חרוצים ובריאים, אשר מרוויחים מעל הממוצע, ובכל זאת לא רואים באופק שום מקום מגורים שיהיה שלנו בבוא היום. ההורים של הגבר מנסים לשכנע אותנו להירשם להגרלה על מכרז של חלקות אדמה ביישוב בו חוטפים אותך אם אתה יוצא לעשות ג'וגינג בצדי הכביש. ואז, אם במקרה נזכה במכרז, ובמקרה נקבל משכנתה, נצטרך לשלם על הדירה עד גיל 60.
לא מתאים לי לעשות דבר כזה. לכבול את עצמי לקובייה כבדה של בטון ולבנים שתשאיר אותי מקורקעת. לעבוד ללא הפסקה כדי לקנות דבר מה שיהיה באמת שלי רק ימים ספורים לפני מותי בשיבה טובה. ולא סתם דבר מה – אלא מקום מגורים בארץ אוכלת יושביה, ארץ שלא ברור אם תהיה קיימת כשנסיים לשלם על הבית.
איזה מעצבן זה שאוליגרכים מתיישבים לך על הקוטג'?! צילום: תומסו
נכון לעכשיו, ויתרתי על הרעיון של בית שיהיה שלי בבוא היום. השאיפה הזאת גדולה עליי. זו לא הצהרה דרמטית, כבר הסברתי שבית בעיניי הוא אובר-רייטד. הבעיה היא משהו מהותי יותר. העבודה שנדרשת בארץ ישראל כדי להחזיק את הראש מעל המים, תובענית מדי.
קראתם את הפוסט הקודם שלי? מה שהיה כתוב בו, זה שהתחלתי לעבוד כשהייתי בתיכון, המשכתי לעבוד כשהייתי בצבא, ואז לכל אורך תקופת 4 שנות התואר הראשון שלי – ושאני עייפה. מה השגתי בכל העבודה המוגזמת הזאת? השנה, לראשונה בחיי, הצלחתי לשכור, רק לשכור, דירה בתל אביב שלא בעסה לחזור אליה בערב. והדרך היחידה שאני מכירה לממן אותה, זה לעבוד במהלך כל השעות בהן השמש זורחת. עכשיו זה עוד איכשהו בסדר, אבל מה יקרה כשיהיו לי ילדים? אני אגיד לכם מה יקרה: אין סיכוי שאני אכלא את עצמי במשרד פרסום או בכל משרד אחר למשך עשר שעות ביום.
ב-18 באוגוסט בעלי ואני עולים על מטוס הרחק מפה, לטיול עצום מסביב לעולם, שיתחיל בהודו ויסתיים בארה"ב. אם היינו משוחררים טריים, היה אפשר לומר שאנחנו מחפשים את עצמנו. אבל לא את עצמנו אנחנו מחפשים – אנחנו מחפשים אלטרנטיבה. אנחנו מחפשים דרך נכונה יותר לחיות את החיים שלנו. נכונה יותר מלהוליד ילדים ולהשאיר אותם לחסדיה של מערכת החינוך בזמן שאנחנו מתישים את עצמנו בעבודה אינסופית כדי לממן אותם. מחפשים אנשים שחיים אחרת, וגם מקומות שאפשר לחיות בהם אחרת.
בשנים האחרונות הפסקתי לראות את העתיד שלי בארץ ישראל כדבר מובן מאליו; עם כל אהבתי אליה, הארץ הזאת מייאשת. רק גלי המחאה השוטפים פה מעוררים בי תקווה. הערב אני אצטרף להפגנה שתתקיים בתל אביב. לא אדרוש קוטג' חינם במרכז תל אביב. אבל אבקש בנימוס: ארץ ישראל, אני בחורה נחמדה ומועילה, תפסיקי להקשות עליי כל כך לחיות פה.
נתראה בעצרת המחאה