סמסטר א' של שנתי השלישית בשנקר היה אדיר. הוא כמובן היה קשה ומלא בייסורים, ורציתי למות לפחות פעם ביום.

עם זאת, אין לי ספק שעשיתי את הבחירה הנכונה כשבחרתי במסלול מדיה אינטראקטיבית. זה מסלול שפשוט נותן לי את ההרגשה שאני במקום הנכון, שתוכנית הלימודים כאילו נתפרה במיוחד למידותיי. המון קורסים מגוונים, מאתגרים, והרוח הכללית שמובילה אותם היא רוח הקדמה, הטכנולוגיה, הלפלפיות! ואיזו תחושה נפלאה זו, ללמוד דברים שהם שימושיים ומרתקים בו זמנית. אני אדם כל יכול! ביכולתי לערוך וידאו, להנפיש סרט מצוייר, לבנות אתר, לתכנת משחק - חלק מהנ"ל עודני עושה ממש גרוע, אבל לפני חצי שנה לא ידעתי לעשות שום דבר מכל זה בכלל. הידיעה הזו גורמת לי אושר. גם הידיעה שאמשיך ללמוד את אותם תחומים, לרוחב ולעומק, בשנה וחצי שנותרה לי בשנקר.
מבחינה חברתית, לא היה יכול להיות טוב יותר. מסלול פרקטי כמו מדיה אינטראקטיבית, באופן טבעי ניפה החוצה את המעצבים הפלצנים, וכך נותרנו חבורה של 21 חנונים, וורקוהוליקים, רוסים ושרוטים. הם מאוד מוצאים חן בעיניי.
הבעיה איתי היא, ובכן - שלא ניצלתי אותם מספיק. שלא ניצלתי כראוי את ההזדמנות שהייתה לי להתרועע ולהשתעשע עמם. שהקשרים שיצרתי אינם חזקים ואמיתיים כפי שהיו יכולים להיות. הייתי כל כך עסוקה כל הזמן, שבהפסקות עבדתי במקום ללכת לרכל עם המאגניבים בפינת העישון. חוץ ממסיבת הכיתה המדליקה שהייתה לנו לא מזמן, לא באמת יצא לי להיפגש עם רובם מחוץ למסגרת הלימודים (חוץ מדן שעובד איתי על זרוב.קום, ואלדד שהוא שכן שלי). צר לי על כך, הרי אלו אנשים מן השורה הראשונה.
עוד משהו שלא עשיתי, הוא לדבר במהלך השיעורים. סתמתי את פי כמעט הרמטית. קצת חבל כי מורים לעיצוב נורא אוהבים שהתלמידים שלהם מדברים. שיעורי עיצוב, רובם ככולם מתרחשים על ידי פרזנטציה של שיעורי הבית והעברת ביקורת עליהם. אבל אני - לא אוהבת להעביר ביקורת, בייחוד אם היא שלילית. ויש לי סיבות מצויינות לכך.
הסיבה הראשונה - היא ש, ובכן, קטונתי. יש שיעורים שבהם אני מגיעה עם עבודה מחורבנת, ואני יודעת שהיא מחורבנת, ולפיכך, איזו רשות יש לי להגיד דבר מה שלילי על עבודה של מישהו אחר? אותי אישית, אחד הדברים שהכי עיצבנו במהלך הלימודים זה כאשר מישהו שהגיע עם עבודה גרועה משלי או בלי עבודה בכלל, העז לתת לי ביקורת שלילית. בחיי שהיו כמה רגעים שבהם החזקתי את עצמי לא לצעוק עליהם "אה?! העבודה שלי לא מוצאת חן בעינייך? תסתכל על מה שאתה הבאת!"
הסיבה השניה - היא שאני מכירה את האדם שמגיש את העבודה, מכירה את כשרונו, ויודעת שהוא פשוט לא הספיק להשקיע בעבודה את הזמן הראוי לה. הוא מגיש כי חייבים, ויודע שהיא לא משהו. ואז - מה הטעם להגיד לו שהעבודה שלו לא משהו?זה לא יחדש לו כלום וסתם ישרוף אקסטרה-זמן על פטפטת.
הסיבה השלישית - היא כאשר מישהו חושב שיש בידיו יצירה גאונית, אבל בעצם אין לו, ואז נורא לא בא לי להיות השליח שמבשר לו את זה. זה כל כך לא נעים!
אני אדם של מעשים, לא של דיבורים, קבעתי. וכך מצאתי את עצמי השנה, שותקת - אלא אם יש לי משהו נחמד להגיד. אני בטוחה שהעניין ישפיע לרעה על ציוניי.
לכן, ברצוני להבטיח לעצמי שבסמסטר הבא אהיה קשקשנית יותר. לא יותר מדי, אבל מספיק כדי להצדיק את התדמית המופרעת שאני מתאמצת כל כך קשה לבנות לעצמי באינטרנט. לא עוד אתנהג כמו טחב ורדרד! מעתה והלאה אשתדל להגיד דברים שאפשר להגיד אותם, גם אם לא חייבים. ואקווה שזה לא ישמע רע מדי.
 
פוסטים קודמים של זרוב:

• זרוב פוגשת את לאון
• סוף שבוע ורוד/אדום

Copyright © 2008 This feed is for personal, non-commercial use only. The use of this feed on other websites breaches copyright. If this content is not in your news reader, it makes the page you are viewing an infringement of the copyright. (Digital Fingerprint: d582671a3bfacc8f2a131b2be14e3c19)