אגרגטור הזנה

קלישאה כלשהי על רווקה, תל-אביבית, אשכנזיה, ממורמרת

הבלוג של מיכל - ב', 09/13/2010 - 02:21

תקלטו קטע. אתמול מישהו אמר לחברה שלי בתור משפט פתיחה שגיל החיתון הממוצע בקרב בנות חילוניות בישראל עומד על 24. בסוף הם התמזמזו. והיא אחת, ילדה טובה. היא חדשה בעיר הזאת. באה מבית טוב, להסתנן לואגינה שלה יותר קשה מלהתנתק מהוט, ועדיין משהו במשפט הפתיחה הזה עבד. בזינגה.

אנשים חשבו שהחלקתי על השכל. בחורה בת 24 שמה לעצמה למטרה להכות שורש. למצוא אהבה מהסוג שלא נגמרת. ההורים שלי נשואים, הם חוגגים בימים אלו 26 שנים ביחד. טוב, חוגגים זו לא בדיוק המלה הנכונה, אבל הם ההגדרה הכי איתנה ומוצקה למושג "משפחה" שאי פעם אקבל. למעשה, הם ההגדרה הכי איתנה ומוצקה למשפחה במושגים של העולם הישן שנתקלתי בה בחיי. הם מקור ההשראה שלי למושג "מוסד הנישואין", לא מושלם למראית עין ככל שיראה.

מגיל 17 ועד לפני שנה וחצי כל מה שידעתי הוא להעביר את זמני במערכות יחסים ארוכות טווח ומשעממות להחריד, עם מין שנהיה קצר יותר ולעתים תכופות פחות ככל שהפז"מ התארך. זה לא היה בסדר. כלומר, תאורטית זה היה יכול להיות בסדר אם משמעות הזוגיות הזו לא היתה להעביר את הזמן גרידא. עם סיום מערכת היחסים הארוכה והמשמעותית ביותר בחיי לפני שנה וחצי משהו השתנה. השתבש. יותר נכון. שלוש שנים מחיי היה לי אדם בחיים שהיתה לי שפה משותפת איתו על תדר כלשהו בקיום נפרד. זה אולי נשמע כמו הגזמה פראית ופואטית, אבל אם הייתם שם אתם יכולים להבין על מה אני מדברת. תסמונת העבר הורוד אומרת שתמיד נזכור רק את הדברים החיוביים מבני זוגנו הקודמים ולכן גם נרצה לחזור אליהם. אני לא רוצה לחזור אליו. להיפך, במקביל לאותה תחושה פאזית-או-וואו-אני-יכולה-להישאר-פה-לנצח, אני לא שוכחת שבסדר העדיפויות שלו הייתי היכנשהו אחרי המשפחה, החברים, העבודה והלימודים. ואני גם לא שוכחת שהוא בגד בי, והחזיק חברה נוספת מאחורי הגב שלי מחשש שאני אפרד ממנו בתקופה קשה. אני לא יכולה להרשות לעצמי בחיים להיות שוב עם אדם כזה. היום, אגב, אנחנו ביחסים מעולים. אני לא אדם שנוטר טינה. אני לא יכולה להבין ולקבל את המעשים שלו, אני רק יכולה לתפוס ממנו אדם הרבה פחות טוב ממה שתפסתי ממנו כשעוד היינו ביחד. אבל למרות הכל אני עדיין חושבת שהוא אדם טוב. כי אהבתי אותו כמו שלא אהבתי גבר בחיי, ואיך אפשר להעניק כזאת אהבה עצומה לנבלים. היום פגשתי אותו. הוא ניסה לדבר אלי באותה השפה שהיתה ייחודית רק לנו. אני השפלתי מבט וביקשתי שיפסיק. לא כי זה מחזיר אותי אחורה, לא כי זה מעורר בי רגשות עבר. אלא כי זה פשוט הביך אותי, השפה המשותפת הזו שהיתה שייכת רק לשנינו מתה - כי אם יש לך שפה ואין לך עם מי לחלוק אותה, בסוף אתה תשכח אותה. לפעמים אני נכנסת לעמוד שלו בפייסבוק ובוהה בתמונות שלו. אני מנסה להיזכר בפנים שלו כשהיינו ביחד ואני לא מצליחה. למעשה, הוא נראה לי כעת זר מוחלט. אנשים (ובעיקר נשים) אומרים לי שאם שנה וחצי אחרי שנפרדתי מסו-קולד האהבה הכי גדולה שהיתה לי בחיי הוא נראה לי כאדם זר, כנראה שלא אהבתי אותו באמת. אני מבקשת לא לנסות לנתח אותי או את מה שהרגשתי, כולכן בכל מקרה מתאהבות חדשות לבקרים. מלבד האהבה הזו, הדבר הכי קרוב לכך שחוויתי היה אהבת נעורים. כל  שאר הגברים בדרך שהחלפתי איתם מילות אהבה שלכשאותו הזמן נראו אמיתיות התגלו בדיעבד כנסיון לשחזר את אהבת הנעורים, רצון עז להיפטר מהבתולין, תלותיות בפיגורה אבהית, הנוחות באדם שגר אתך, ריבאונד ארוך במיוחד ודפקט אחד טרי מדי שעדיין לא הספקתי לנתח עד הסוף את הבדיעבד שבו.

אחרי הפרידה ממנו והגילויים על הדברים שקרו מאחורי גבי החלטתי שמאותו הרגע דברים יראו אחרת. כשהייתי איתו עוד ברוב תמימותי האמנתי שאני יכולה לשנות אותו, ועם מספיק זמן ומספיק אהבה הוא יבחר בי, כמו באגדות, להיות זו שהוא רוצה להיות איתה לפחות 26 שנים כמו ההורים שלי. ביום שאחרי כבר ידעתי אחרת. גבר, לא משנה כמה תנסי, לא תצליחי לביית לטווח הארוך ולא משנה כמה את אינטליגנטית, כמה את ברוכת כשרונות וכמה נהדר את מוצצת. אז כאמור, אחרי הפרידה החלטתי שאני לא מבזבזת את הזמן כמו ש"בזבזתי" ב-3 השנים האחרונות. בסוף אגב, גם השתחררתי מאותה תחושת בזבוז זמן. לא הייתי מחליפה את האוטופיה ששקעתי בה בעד שום דבר שבעולם ויתכן מאד שאם הייתי חוזרת אחורה הייתי גם עושה את זה שוב. עשיתי עם עצמי החלטה, שנאמר, חצי שנה הוא זמן אפקטיבי בהחלט כדי לדעת לאן הדברים מתגלגלים והאם יש טעם להמשיך ביחסים. כמו נבואה שמגשימה את עצמה, פעמיים כבר חצי השנה הזו הגיעה ועשתה את עבודתה כמו מחזור חודשי על גלולות. במקרה הראשון איי פאקד איט אפ. השתן עלה לי לראש והייתי מרוכזת מדי בעצמי. הפרידה בכל מקרה היתה לטובה - הוא לא היה במקום הזה שאני חיפשתי בכל מקרה (והערכתי את הכנות, ומעריכה אותה גם היום). במקרה השני הוא טען שאיי פאקד איט אפ. עשיתי מעשה מכוער וחיטטתי בדברים שלו מאחורי גבו שגרמו לי לגלות את האמת (ולא הערכתי את חוסר הכנות, ולא מעריכה אותה גם היום). סיום מערכת היחסים, המכוננת האחרונה על אופיי נכון לעכשיו, היתה ארוכה וקשה והשפיעה עלי נפשית באופן קיצוני באותה התקופה, כיוון שגם היא היתה רצופה בחוסר כנות.

חברה שלי אמרה לי בסוף השבוע שעל אף שעברה קרוב לשנה מאז פרידתה מבן זוגה בארבע שנים וחצי שקדמו לפרידה, איפשהו היא מרגישה שקיים הסיכוי שהם יחזרו להיות ביחד, שהיא גם מרגישה את זה מצדו. אני לא קונה את זה. במקרא, במהפכת סדום ועמורה, לוט עזב מבלי להביט לאחור. אשת לוט לא התאפקה, הביטה לאחור והפכה לנציב מלח. בסיקוול הנאו-רומנטי היא בכתה עד שנמסה. למה תמיד אחרי קשר משמעותי אנו, הנשים, לא מסוגלות שלא להביט לאחור בעוד הגבר יודע להותיר אותה כפרק שמאחוריו? זו שאלה שלעולם לא אדע לענות עליה.

היום לא הייתי חוזרת לאף אחד מהבחורים שאהבתי, או לא-אהבתי-בדיעבד. היום לא הייתי רוצה להכות שורש בשום מקום.

היום למעשה, אני סוג של מת מהלך. ארבעה חודשים חלפו מאז שקלישאת ה"לאהוב ולהיפגע או לא לאהוב בכלל" הכתה בי. מטאפורית החלטתי לגדוע חלק מהלב שלי, ופיזית האמת שזה מרגיש ככה גם. אם בעבר הרגשתי שבזוגיות אני מרגישה אדם שלם יותר, היום זה לא שאני מרגישה שונה מכך, אני פשוט בחרתי לא להיות אדם שלם.  האם אני אשבר, אפתח את הלב שלי אי פעם שוב? סביר שכן. כל דבר הוא בר חלוף. אבל עד שזה יקרה, אני חושבת ש-1000 המלים האלו לא הספיקו כדי לתאר כמה זה כואב לא להיות מסוגלת לסמוך על אף אחד. כמה זה כואב לחשוב שלא קיימים כמעט גברים שמסוגלים להיות גברים ולהיות כנים. כמה זה כואב לחשוב שלא קיים אדם בעולם שמסוגל להעניק לך את אותה כמות האהבה שאת מסוגלת להעניק. כמה זה כואב לחשוב ולהכליל שכל הגברים סביבך פוחדים לאבד את המושג הפיזי שלהם ל"חופש" בעבור המושג המטאפיזי שלהם ל"רגש"  (רק לי זה נשמע כמו קורס מבוא פילוסופי בפוסטמולוגיה?). ובכלל, לא התחלנו אפילו לדבר על חצאים או כל שבר אחר.

מתי בפעם האחרונה הרגשתם שאתם רוצים להיות לבד עד יומכם האחרון בחייכם?

2010

הבלוג של אור קלפר - ב', 01/11/2010 - 11:17

OK
אז שרדנו עוד שנה. בדקתי עכשיו וראיתי שבמשך כל 2009 כתבתי פוסט אחד. וזה היה בפברואר. וגם זה, היה קליפ שעשיתי לסאונד סיסטם. למה? לא ברור, אולי מצאתי חיים, אולי אין לי כח לזה, אולי זה קצת פאדיחה היום להיות מישהו שכותב בלוג, לא יודע. אבל בכל מקרה, הנה פוסט ראשון ל2010.

 

ומה עשיתי בסילבסטר? הייתי עם שאשי (הידועה גם בכינויה שרון או בכינויה השני אהובתי היקרה) באילת, לקחתי אותה לכבוד יום הולדת 22 שלה, ובספירה לאחור היינו מחוץ למאנקיז על חוף הים ועם הנשיקה של חצות ראינו זיקוקים בטירוף, האילתים האלה לא נורמלים, נתנו שם הפגזה שאחר כך כל הטיילת היתה מעושנת בעשן. היה ממש תענוג ופשוט חופשה מעולה לכל הדעות וממש קשה לי לנחות ממנה, אני כבר שבוע עייף ולא הולך לחדר כושר ובקושי יש לי אנרגיות לעבוד אבל אין ברירה.

 

בקיצור, זהו, מספיק מילים לפעם אחת. נראה אם הפוסט הבא יהיה בעשור הזה או הבא, ואולי עוד תשרה עליי המוזה לברבר עוד קצת כאן.

 

כל טוב

 

אור

שלב תוכן