עידו הרטוגזון - טכנומיסטיקה

שלב תוכן טכנומיסטיקה
טכנולוגיה, מיסטיקה, מדיה, פסיכדליה וביקורת תרבות
Updated: לפני 3 דקות 53 שניות

עשרת הספרים הפסיכדלים הגדולים

ד', 03/28/2018 - 11:27

כמו תרבות פסיכדלית באופן כללי, ספרות פסיכדלית היא היא מונח מוזר במקצת. כספרות שעניינה חומרים פסיכדלים והשפעותיהם, היא ז'אנר יוצא דופן. יש אמנם ספרות שעוסקת באלכוהול (בוקובסקי נניח) או אופיאטים (בורוז' למשל) אבל קשה לדבר על זרם של ספרות אלכוהולית או ספרות אופיאטית. ובכל זאת, הקהילה המגובשת יחסית של אמנים, סופרים, פילוסופים, מדענים, תרפיסטים ופסיכונאוטים שמתעניינים במשני תודעה פסיכדלים הצמיחה מתוכה קורפוס ספרותי מגוון ומשמעותי של כתיבה על פסיכדליה. כבר הרבה שנים שמדגדג לי לכתוב את הרשימה הזו, אבל רק לאחרונה, אחרי שנתקלתי בכל מיני שרשורים על ספרי פסיכדליה מומלצים בקבוצת הנטוורק הפסיכדלי בפייסבוק הצלחתי להביא את עצמי לעסוק במלאכה (המהנה) של להרכיב את הרשימה שלי, שמופיעה כאן, בסדר כרונולוגי.

דלתות התודעה/אלדוס האקסלי (1954, Doors of perception )    – אלדוס האקסלי היה סופר ואינטלקטואל בריטי בעל שם עולמי ועניין עמוק בדתות המזרח ומצבי תודעה אלטרנטיבים. לרוע המזל, עיסוק מרובה שנים בלימוד ותרגול של שיטות איזוטריות לא סיפק להאקסלי את הסחורה שחיפש – חוויה מיסטית של ממש. כשהאקסלי שמע על קיומו של סם בשם מסקלין שיש בכוחו לחולל חוויות מיסטיות הוא פנה לפסיכיאטר הפסיכדלי הבריטי-קנדי האמפרי אוסמונד ושכנע אותו לספק לו מהפלא. דלתות התודעה, סיפור הטריפ הראשון של האקסלי היה לקלאסיקה הגדולה הראשונה של הספרות הפסיכדלית. זוהי למעשה הגרסה של האקסלי לסוגה הספרותית הפסיכדלית הנפוצה ביותר – הטריפ ריפורט ויותר מכך, לסיפור הפסיכדלי הקלאסי ביותר: הטריפ ריפורט של חוויה פסיכדלית ראשונה. במקרה של האקסלי, סופר ואינטלקטואל עם ידע וניסיון עשירים, החוויה הזו הוליד ספר עם רעיונות פילוסופיים, אסתטיים ורוחניים שהשפיעו רבות על הפסיכדליה מאז, למשל ביצירת החיבור בין פסיכדליה לדתות המזרח, ובתיאוריית שסתום התודעה שהאקסלי מפתח אותה כאן ושמשפיעה על המחשבה הפסיכדלית עד ימינו. ממרחק הזמן הטקסט של האקסלי יכול להראות נאיבי. הידע שלנו על פסיכדלים בהחלט התקדם והשתכלל הרבה מאז שהאקסלי כתב את הספר החלוצי שלו, אך דלתות התודעה נשאר קלאסיקה פסיכדלית בלתי מעורערת (והנה לינק לביקורת שלי על התרגום העברי של דלתות התודעה).

החוויה הפסיכדלית: מדריך המבוסס על ספר המתים הטיבטי / טימותי לירי, ראלף מצנר וריצ'רד אלפרט (The psychedelic experience: A manual based on the Tibetan book of the dead, 1964) – הספר הקלאסי של השלישיה ההרווארדית שהביאה לכם את ניסוי יום שישי הטוב, ניסוי האסירים בקונקורד, והבודיהיזם הפסיכדלי של שנות השישים. החוויה הפסיכדלית הוא מדריך להתנסויות אנתיאוגניות השואב השראה מספר המתים הטיבטי אך מעבד ומתרגם אותו למה שלירי ושותפיו כינו "אנגלית פסיכדלית." הספר נפתח בהקדשה לאלדוס האקסלי שנפטר שנה מוקדם יותר ושהיה מי שהציע (בדלתות התודעה) את הרעיון לכתוב טקסט שילווה את האדם הנמצא עמוק בחוויה פסיכדלית ויזכיר לו את האור הצלול, באופן דומה לזה שספר המתים הטיבטי נועד להנחות את האדם הגוסס העובר מן העולם. החוויה הפסיכדלית נכתב כמדריך המכין לקראת חוויות פסיכדליות אבל גם על מנת שחלקים ממנו יקראו לפסיכונאוט במהלך החוויה ויזכירו לו את העובדות החיוניות לגבי טבעם של החיים, המוות והתודעה. הוא כולל בין השאר דיונים נרחבים בדימיון ובשוני בין הבארדוז הטיבטים (מימדי התודעה של האדם הגוסס) לשלבים בהם עובר הפסיכונאוט וגם דיון מעמיק ראשון בנושא הסט והסטינג – הגורמים הקונטקסטואלים המעצבים חוויות פסיכדליות — והשימוש הנכון בהם.

המבחן החשמלי של מיץ האסיד הממותק / טום וולף (Electric Kool-Aid Acid Test, 1968) – טום וולף מסתובב עם החבורה הצבעונית והמוטרפת של קן קיזי והפרנקסטרים (הקונדסנים) בארה"ב של תחילת ואמצע שנות השישים. אלא שהוא לא באמת הסתובב איתם. זאת אומרת הוא הסתובב עם קיזי רק לזמן קצר, אבל הוא סופר מחונן כל כך שהוא מביא כאן את הניו-ז'ורנאליזם לכדי שלמות וגורם לקורא להרגיש שהוא שם עם הפרנקסטרים לאורך כל הדרך. קיזי והפרנקסטרים היו פרוטו-היפים שחצו את ארה"ב מחוף לחוף ובחזרה על אסיד, DMT ועוד כמה חומרים נוספים. איך זה שלא עצרו אותם? זהו, שכן עצרו, אבל הם היו כל כך מוזרים ולאף שוטר עדיין לא היה מושג קלוש על היפים ותרבויות סמים פסיכדליות, אז כשהיו עוצרים להם את האוטובוס הצבעוני והזוהר הפרנקסטרים היו רוקדים סביב השוטרים הנבוכים ומבלבלים אותם בשאלות הזויות עד שאלו שחררו אותם לדרכם. הספר, שפורסם בזמן אמת, כשקיזי היה עדיין בשיא מעמדו כגיבור של תרבות הנגד, מתעד את  ניצני התרבות הפסיכדלית ההדונית והמוטרפת של החוף המערבי, זו שהתפתחה בהמשך לאירועים כמו הברנינג מן, ומלווה את קיזי וחבריו בקליפורניה של ראשית שנות השישים, על גבי אוטובס הקסמים ובמבחני (מסיבות) האסיד הראשונים. (אם מעניין אתכם לקרוא עוד על קיזי חפשו כאן, ומשעשע לראות כתבות שלי על הפסיכדליה של קן קיזי ואחרים, שהתפרסמו פעם ב-NRG ניו-אייג', מפורסמות עכשיו בדומיין של העיתון הדתי-לאומי מקור ראשון!)

כהן מרומם / טימותי לירי (High Priest, 1968) – טימותי לירי שמפרסם ב-1968 גם את קובץ המאמרים הפסיכדלי Politics of Ecstasy שהיה יכול בקלות להכנס גם הוא לרשימה כזו, מביא כאן את יומן הטריפים שלו, החל מטריפ הפטריות הראשון שלו על הבריכה בקווארנאוואקה, ב-1960, שם למד על עצמו, כעדותו, יותר בארבע שעות מאשר בחמש עשרה שנה של פסיכותרפיה, וכלה בטריפים משיא תקופת המהפכה הפסיכדלית של הסיקסטיז. עשרים טריפ-ריפורטס שהם עשרים שיעורים מטורללים וגאוניים מהמאסטר הגאון והמוטרף של הכתיבה הפסיכדלית, עם ציטוטים רלבנטים בשולי הדף. חלק מהפרקים כמו תיאור הטריפ הראשון שלו של לירי עם אלן גינסברג הן לא רק חתיכות היסטוריה מטורפות אלא גם מהקלאסיקות הגדולות ביותר של הכתיבה הפסיכלית. אחרים, שבהם מופיעות דמויות כמו וויליאם בורוז', אלן וואטס, ג'ק קרואק ואלדוס האקסלי מלווים את תהליך החניכה התודעתית של כהן האסיד הגדול של הסיקסטיז ונותנים זווית ייחודית על הצעדים הראשונים של התרבות הפסיכדלית.

 

אקסופסיכולוגיה: מדריך לשימוש במערכת העצבים האנושית בהתאם להוראות היצרן / טימותי לירי (Exo-Psychology: A manual on the use of the human nervous system according to the instructions of the , manufacturer, 1977) — אקסופסיכולוגיה אינו ספר פסיכדלי פר סה. הנושא העיקרי שלו אינו חוויות פסיכדליות דווקא, אבל הוא ממצה את התובנות שהפיק לירי ממסע החיים שלקח אותו מהרווארד למילברוק, כלא סאן אוביספו, מחתרת מזג האוויר, אלג'יריה, ושוויץ עד שנעצר על ידי ה-CIA בקאבול בירת אפגניסטן והפך לעציר (לחצו כאן לסיפור המלא). הדבר הראשון שלירי עשה כשהגיע לצינוק המבודד של כלא פולסום המבודד היה לתקשר בדחיפות ספרון קצרצר בשם Neurologic (1973) (זמין כאן ב-PDF) על גבי הצד האחורי של ניירות כתב ההגנה שלו (הדפים היחידים שהותר לו להכניס לתאו). הספר תורגם במהרה למגוון שפות והפך לקלאסיקה. לירי מתאר בו את מודל שבעת מעגלי התודעה ומציע מפה להבנת האבולוציה של התודעה ולהמשך האבולוציה של המין האנושי. בשנים הבאות לירי הרחיב ושכלל את התיאוריה שלו (בין השאר מספר המעגלים הורחב לשמונה) בספרים כגון Exo-Psychology ו-Info-Psychology, שהייתה להם השפעה אדירה על קשת של סופרי תרבות נגד שהחשוב בהם הוא רוברט אנטון ווילסון.

מעשיות סמים מטורפות ופלאשבקים מרחוב הייט / סטיבן גאסקין –   (Amazing Dope Tales and Haight Street Flashbacks, 1980) – למרות שהוא מוכר פחות מהשמות הגדולים של הפסיכדליה, סטיבן גאסקין הוא אחד ההיפים והפסיכונאוטים המעניינים יותר של הסיקסטיז והסבנטיז. באמצע שנות השישים גאסקין לימד אנגלית וכתיבה יוצרת בקולג' של סן פרנסיסקו. כשאסיד התחיל לזרום ברחובות, המרצה הצעיר מיהר לקפוץ על העגלה ולהפוך לאחת הדמויות הצבעוניות של רובע ההייט: פוסט-אקדמאי מאגיקן ודלוק עם אידאלים חברתיים חובקי עולם וחזיונות מיסטיים כדרך שגרה. בניגוד לרבים אחרים גאסקין לא הפך לגורו נרקסיסטי ועריץ, וזכור כאחת הדמויות האהובות והנערצות של התקופה. כשההייט התחיל להתפרק הוא הקים את הקומונות ההיפית 'החווה' (The Farm) שנחשבת כיום לקומונה ארוכת הימים ביותר בארה"ב. בדרך, גאסקין התחתן עם אינה מאיי גאסקין, מי שתיוודע לימים כחלוצה מייסדת של תחום הלידה הטבעית (ואם אתם לקראת לידה חפשו את ספרה הנהדר Spiritual Midwifery).Amazing Dope Tales and Haight-Ashbury Flashbacks הוא קלאסיקה פסיכדלית מלאה בהומור פרוע, דמויות הזויות ומאגיה מוזרה שמגוללת את סיפור הרפתקאותיו המוטרפות של גאסקין בהייט של שנות השישים ומעבירה את התחושה של איך זה היה לחיות בשכונה כשאסיד זרם ברחובות העיר. (לכתבה שלי על סטיבן גאסקין לחצו כאן).

פסיכותרפיה בלסד / סטניסלב גרוף (LSD Psychotherapy, 1980) – סטינסלב גרוף הוא עוד אייקון אדיר של התנועה הפסיכדלית שנושא בתואר המרשים של הפסיכותרפיסט עם הניסיון העשיר ביותר בתרפיה פסיכדלית. גרוף היה חוקר לסד צעיר מצ'כוסלובקיה שעבר לארה"ב, התחבר לסצינה הפסיכדלית האמריקאית והתברג ביחידת המחקר של בית החולים ספרינג גרוב, שם הותר לו להמשיך בטיפול באמצעות פסיכדלים כעשור שלם לאחר ששאר המחקר הפסיכדלי בארה"ב כבר נעצר (עד 1975). את הידע העשיר שצבר בתקופה זו פרסם גרוף בספרו "פסיכותרפיה בלסד" שמכיל תיאוריה מקיפה של מצבי תודעה חלופיים וקושר את חוויית הלסד לחווית הלידה. אפשר להתווכח עם חלק מהרעיונות של גרוף, אבל הספר שלו היה במשך עשרות שנים המדריך המקיף ביותר לסוגיה השונים, המאפיינים והפוטנציאל של תרפיה באמצעות לסד. לאחר שנמנע ממנו להמשיך לעבוד עם לסד חיפש גרוף שיטה לייצר מצבי תודעה חלופיים ללא שימוש במשני תודעה ופיתח את שיטת הנשימה ההולוטרופית שהתפשטה מאז לרחבי העולם והפכה לאחת השיטות הלא-פרמקולוגיות הפופולריות ביותר למסעות תודעה.

חלומות אסיד (Acid Dreams: The Complete Social History of LSD, The CIA, The Sixties and Beyond/Martiln Lee, Bruce Shlain, 1985) הסתערות על הרקיע (Storming Heaven: LSD and the American Dream/Jay Stevens, 1987) – אני קצת מרמה ומכניס כאן שני ספרים במחיר אחד, אבל קשה לבחור בין שני הספרים הללו, שכל אחד מהם מגולל את סיפור המהפכה הפסיכדלית של הסיקסטיז בליווי אנספור אנקדוטות וסיפורים משעשעים ומטורללים. אסיד דרימז, המפורסם  מהשניים, ממפה טריטוריה נרחבת יותר שמגיעה עד לשנות השבעים ואפילו השמונים. הסתערות על הרקיע מתרכז בפרק זמן קצר יותר בשנות החמישים והשישים, ובמספר קטן יותר של גיבורים, אבל כתוב לעילא וכולל לא מעט פרטים וסיפורים מרתקים שלא תמצאו באסיד דרימז. מי שלא מכיר את ההיסטוריה שלו צפוי לחזור על טעויות העבר, ובמקרה של התנועה הפסיכדלית האזהרה הזו חשובה במיוחד. שני הספרים הללו, שבמובנים רבים משלימים זה את זה, מהווים כל אחד מהם קריאת חובה לכל פסיכונאוט שמעוניין להכיר את הסיפור של הסיקסטיז.

התחיה הארכאית / טרנס מק'קנה (Archaic Revival: Speculations on Psychedelic Mushrooms, the Amazon, Virtual Reality, UFOs, Evolution, Shamanism, the Rebirth of the Goddess, and the End of History, 1991) – רק ספר אחד של האייקון הפסיכדלי האגדי טרנס מק'קנה נכנס לרשימה הזו. מקנה היה המרצה והדובר המוכשר ביותר של התנועה הפסיכדלית לאורך  שנים רבות אבל הכתיבה שלו לא תמיד מצליחה לתרגם את הכריזמה והמעוף אל הדף. Food of the Gods של מקנה מובנה מדי, True Hallucinations מפוזר מדי ובלתי אחיד ברמתו, וב-Invisible Landscapes יש פרקים נהדרים לצד לא מעט חישובים מתמטיים איזוטרים שמטרתם להוכיח את הטיימווייב זירו, רעיונותיו האסכוטולוגים והמפוקפקים של מקנה לגבי סוף ההיסטוריה. היוצא דופן הוא הספר  התחיה הארכאית, אולי דווקא משום שהוא לא מנסה להציע שום סיפור או תורה שיטתיים אלא מהווה אוסף אקלקטי של ראיונות ומאמרים קצרים שמהווים מבוא קולח, נגיש, מרתק ומלהיב להגותו של מקנה: מתורת הקוף המסומם ועד הטיים ווייז זירו, סוד דמותו של השאמאן והלוגוס של הפטריה. התחיה הארכאית עמוס במשפטים מנצחים ורעיונות ומשוגעים שיוכלו להעסיק אתכם עוד תקופה ארוכה אחרי שתסיימו את הקריאה. (והנה כתבה ישנה שלי על טרנס מק'קנה).

פיקהאל וטיקאהל, אלכסנדר ואן שולגין (PIKHAL & TIKHAL, 1991, 1997) – אין הרבה אנשים שקראו אותם מתחילה עד סוף, אבל שני הספרים עבי הכרך האלה של אלכסנדר שולגין ואשתו (עם שמות מוזרים שמהווים ראשי תיבות ל-Phenethylamines I Have Known And Loved ו-Tryptamines I Have Known and Loved) הם משהו מיוחד בכל קנה מידה: ספרי בישול כימיים למולקולות נסיוניות ואקזוטיות שכוללים, לצד נוסחאות כימיקליות, גם את הגיגיהם של אלכסנדר ואן בנושאי שינוי התודעה, ואת סיפור המפגש, האהבה, הטריפים והחיים ההלוצינוגנים משותפים של הזוג המלכותי של הכימיה הפסיכדלית. שולגין הוא דמות מעניינת – ליברטריאן פסיכואקטיבי שגם טיפח יחסי שיתוף פעולה כעד מומחה מטעם הרשות האמריקאית למלחמה בסמים בתמורה לזכות לפתח חומרים פסיכדלים ללא מפריע. מניע חשוב לפרסום הספרים עבי הכרס שלו הופיע לאחר שיחסיו של הכימאי עם ה-DEA החלו להתערער והוא חשש שהסוכנות תפלוש לביתו ותשמיד את הידע העצום שאגר בעשרות שנים של סינתוז כימי ואלפי חוויות פסיכדליות. הברירה היחידה הייתה לפרסם  את הידע ברבים, וזה היה תחיבת אצבע צרדה לרשויות הפדרליות שראו בפרסום הספר מעשה מסוכן של טרוריזם פסיכואקטיבי. שולגין, בתורו, זכה למקום של כבוד ככימאי הפסיכדליה הפורה והמנוסה ביותר בהיסטוריה. בתקופה מסוימת נהוג היה לומר שעם מאותו מולקולות פסיכדליות שגילה באמתחתו, הוא סינתז לראשונה יותר מ-90% מהחומרים הפסיכדלים הידועים, ואין ספק שבכורתו תשמר לשנים ארוכות. (למאמר נרחב יותר מהבלוג על שולגין).

ועוד כמה ספרים מהמאה ה-21

כמו שאפשר לשים לב, הספרים ברשימה למעלה נכתבו כולם בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה ולפני תחילת האלף השלישי והרנסנס הפסיכדלי הנוכחי. בחרתי להתמקד בקלאסיקות הותיקות של הכתיבה הפסיכדלית בין השאר בגלל שבעיני המאה ה-21, למרות שניפקה לנו שפע מחודש של ספרות פסיכדלית, לא הניבה עדיין קלאסיקות בסדר הגודל של הספרים החלוציים שנזכרים כאן, ואולי פשוט מוקדם עדיין להעריך את מעמדן של אלו. כל זה לא אומר שלא התפרסמו לא מעט ספרים מצוינים על פסיכדלים בשנים האחרונות. עבור מי שמתעניין יותר בלקרוא ספרות פסיכדלית עכשווית, הנה כמה מהספרים הפסיכדלים החשובים יותר שהתפרסמו מאז תחילת האלף ושעשויים אולי בעתיד לזכות למעמד של קלאסיקות:

  1. די.אמ.טי. מולקולת הרוח / ריק שטרסמן (DMT, The Spirit Molecule, 2001) – החוקר הפסיכדלי ריק שטרסמן היה הראשון שהצליח להתניע מחדש את המחקר הפסיכדלי בארה"ב בחלק הראשון של שנות התשעים. בספר הזה שהפך לרב מכר, הוא מתאר את סיפור הניסויים שלו עם DMT באוניברסיטת ניו-מקסיקו ואת הלקחים העיקריים שלמד.
  2. קצוות התודעה / בני שאנון (Antipodes of the Mind, 2002) – נוכחות ישראלית ברשימה. הפסיכולוג הקוגניטיבי בני שאנון כתב את הספר האקדמי וכבד הראש הזה שמהווה מדריך פנומנולוגי מקיף ומפורט לחוויית האיאווסקה.
  3. לשבור את הראש / דניאל פינצ'בק 2005 – לא כולם מתים על הסגנון של פינצ'בק, אבל הספר הזה (שגם תורגם לעברית) היה רב מכר פסיכדלי אדיר בשנות האלפיים ומציע יומן מסע קולח ומעורר מחשבה של פינצ'בק תוך כדי שהוא מתנסה במגוון חומרים פסיכואקטיבים מאיבוגה ופטריות ועד DMT ו-DPT.
  4. לשיר לצמחים: מדריך לשאמאניזם מסטיזו באמזונס העליון / סטיבן באייר (Singing to the Plants, 2009) – חוקר הדת והפסיכולוגיה סטיבן באייר בילה שנים עם שאמאנים באמזונס וכתב את הספר הזה שמהווה את המדריך המקיף ביותר לתימות והנושאים המעצבי של השאמאניזם האמזוני.
  5. המדריך לחוקר העולמות הפסיכדלי / ג'יימס פאדימן (Psychedelic Explorer’s Guide, 2011) – ג'יימס פאדימן שהיה חוקר פסיכדליה צעיר בשנות השישים חזר והפציע בשנות האלפיים עם הספר הזה שמספק הדרכה פשוטה ובהירה עבור מי שמחפשים לצאת למסעות פסיכדלית (במיוחד בלוויית מדריך).
  6. נוירופסיכדליה / ניקולאס לנגליץ (Neuropsychedelia, 2012) – אנתרופולוג תודעה גרמני יוצא למסע אתנוגרפי במעבדות מחקר פסיכדליות בשוויץ וארה"ב וחוזר עם מסקנות מהורהרות ומרתקות על טבע התודעה והמחקר הפסיכדלי במאה ה-21.
  7. קסנולינגיווסטיקה: פסיכדלים, שפה והאבולוציה של התודעה / דייאן סלייטרי (Xenolinguistics, 2015) – הסופרת והפסיכונאוטית דייאן יצאה למסע תודעה בן יותר מעשור שמטרתו לפענח שפה סימבולית שנתקבלה במוחה במהלך חוויה פסיכדלית. בדרך היא נכנסה לחור ארנבים ששמו קסנולינגווסטיקה, או לינגוויסטיקה חייזרית. ספרה מלא ברעיונות והגיגים על צורות שפה חייזריות עם שפע התיייחסויות לחוויותיהם של האחים מק'קנה.

ועוד הערה על גיוון מגדרי וגזעי

אחת התובנות העצובות שעלו מהכנת הרשימה הזו היא עד כמה השיח והכתיבה על חומרים פסיכדלים נשלט עדיין על ידי גברים לבנים. כשחיפשתי כתיבה נשית או לא-לבנה לרשימה הזו התקשיתי לחשוב על יצירות שישתלבו בה בטבעיות. כדי להעשיר עוד קצת את המנעד הקולי של הדיון אני מצרף כאן רשימה קצרה של ספרים על פסיכדלים מכותבות נשיות. למרבה הצער קשה עוד יותר למצוא כתיבה לא-לבנה על פסיכדליה, ואם יש לכם הצעות לכאלה כתבו כאן בתגובות.

Sisters of the extreme – ספר ישן ומצוין שמאגד כתיבה נשית על חומרים פסיכואקטיבים (ביניהם פסיכדלים), כולל קטעים מעת שארלוט ברונטה, אנאיס נין, בילי הולידיי, נינה האגן, דייאן דה פרימה וקארי פישר.

Hallucinogens: Cross Cultural Perspectives – מרלן דובקין דה ריוס הייתה אנתרופולוגית חלוצה של החוויה הפסיכדלית ובספר הזה היא מביא מאגדת את התוצאות והתובנות מרבים מהמחקרים שביצעה כאנתרופולוגית בדרום-מרכז אמריקה של שנות השישים והשבעים.

Remembrances of LSD Therapy Past – בטי אייזנר היא חלוצה נשכחת של מחקר הלסד בשנות השישים. הזכרונות שלה מ-1997, שנים מעטות לפני מותה, לא התפרסמו מעולם כספר אבל זמינים ברשת בצורת PDF ומציעים פרספקטיבה נשית ייחודית על מחקר הלסד של שנות השישים.

Ayahuasca Shamanism in the Amazon and Beyond – החוקרת הברזילאית ביה לבאטש הפכה בעשור האחרון לעורכת פורייה באופן בלתי רגיל שמנפקת שפע של ספרי מאמרים מרשימים על נושאים של איוואסקה, שאמאניזם ותרבות גלובלית. אוסף המאמרים הזה שכתבה להוצאת אוקספורד יכול לשמש כמבוא מצוין לשמאניזם האיוואסקה באמזונס.

The Shaman and Ayahuasca: Journeys to Sacred Realms – השאמאן האמזוני דון חוזה קארלוס מתאר את סיפור החניכה שלו ואת האופן שבו איוואסקה יכולה לקרוא תיגר ולהשפיע לטובה על תפיסת העולם המערבית.

סרטים משני תודעה: מדריך לפרמהקופיה סינמאטית

א', 03/04/2018 - 12:22

מה הופך סרטים למשני תודעה? מה ההבדל בין סרט פסיכדלי לסרט דיסוציאטיבי לסרט דליריאנטי? ואיך להתמסטל מצפיה סרטים וסדרות טלוויזיה?

בפייסבוק יש קבוצה שנקראת 'סרטים משני תודעה' ומוקדשת 'לסרטים ולהרצאות ]…[ בעלי תוכן משנה תודעה.'  מתפרסמות שם המלצות על סרטים בנושאים מגוונים כמו תזונה, צרכנות, פוליטיקה ורוחניות, כאשר המונח 'סרטים משני תודעה' מכוון לסרטים שמשנים את הדעות והמחשבות שאנשים מחזיקים על העולם. אף שסרטים כאלה יכולים להיות חשובים ומשמעותיים מאין כמוהם, אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לקבוצה מצומצמת יותר של סרטים שאפשר לטעון עליהם שהם משנים תודעה בצורה עמוקה עוד יותר. סרטים שמשנים לא רק את התוכן החולף בתודעה אלא את דפוסי התפישה של המח, סרטים שנדמה שהם פורמים את הקטגוריות הבסיסיות ביותר של התודעה כמו זמן וסיבתיות, ומשנים אותה באופן רדיקלי שמזכיר את ההשפעה של חומרים משני תודעה ממש, ושעשוי להיות עוצמתי אף יותר.

טקסונומיה של הסרטים משני התודעה והשפעותיהם

ניתורים במעלה המימד הרביעי. ממנטו

הפעם הראשונה שנתקלתי בסרט משנה תודעה מהסוג שתיארתי כאן היה כשצפיתי בסרט ממנטו של כריסטופר נולן. הסרט של נולן, למי שלא מכיר, עוסק באדם שהיכולת שלו ליצור זכרונות חדשים נפגעה, כך שהוא חי ללא עבר קרוב, רק זכרונות נושנים מעבר הולך ומתרחק. תפיסת המציאות של לינארד, גיבור הסרט, מורכבת מפרגמנטים מקוטעים שהקשר בינם אינו ברור. נולן בחר להמחיש לצופה את מצב התודעה של אדם מסוג זה על ידי כך שערך את הסצינות בסרט בסדר הפוך. האירועים המאוחרים יותר בסיפור מופיעים בתחילתו ואילו האירועים שמניחים את הבסיס לעלילה מופיעים רק בסופו, כך שכל כמה דקות אנחנו קופצים אחורה בזמן ומגיעים לסצינה שקדמה כרונולוגית לסצינה שהוקרנה כעת ושמאירה אותה באור חדש. הבחירה הסגנונית הזו לא רק אחראית לשורה של הפתעות עלילתיות, אלא גם מסוגלת לחולל אפקטים תודעתיים דרמטיים. לאחר הצפיה הראשונה שלי בממנטו מצאתי את עצמי במצב של דיסאוריינטאציה טמפוראלית. לאחר שהתודעה הורגלה בשעתיים הקודמות לקפץ שוב ושוב בדילוגים מעלה המימד הרביעי, כשראשה מנוגד לזרם הזמן, היא כאילו שינתה את הקצב הפנימי שלה. לאחר הצפיה בממנטו מצאתי את עצמי נתקף בתחושה מוזרה כאילו כל כמה דקות מוסט הזמן לאחור, כאילו אני שקוע באותו זרם זמן מקוטע ורגרסיבי שבתוכו מתקיים גיבור הסרט.

חוויה דומה לזו שהייתה לי עם הסרט ממנטו עברתי מאוחר יותר עם הפרק הראשון של העונה השלישית בסדרת המד"ב הבריטית הקלאסית "Red Dwarf", הפרק Backwards שבמסגרתו נקלעים הגיבורים למערבולת זמן שלוקחת אותם לשנה ההופכית ל-1993, בעולם שמתקיים על פי הקוסמולוגיה של הניתור הגדול – כלומר עולם שבו כל ההיסטוריה של היקום מאז המפץ הגדול מתרחשת שוב, אבל הפעם בתנועה לאחור (הפרק צולם לפני שהתפתחויות במדעים המדויקים ערערו שוב את המודל הקוסמולוגי שלנו, ב-1998). בעולם זה, המשחזר את הילוכו המקורי של היקום, אבל בכיוון ההפוך, המכוניות נוסעות אחורה, המלצר שופך זבל על השולחן ומגיש ללקוח את הכסף שישלם לפני שזה פולט חזרה את הבירה אל כוס המשקה שיזמין, ואילו כותרות העיתונים מדווחות: "שלושה הוחזרו לחיים בשוד בנק. אדם חמוש עם רובה מקוצר שאב כדורים משני קופאים ושומר בבנק בדרום לונדון מחר. השודד החמוש כפה על האנשים המבוהלים לקבל 10,000 פאונד, שאותם דרש שיניחו בכספת הבנק. האיש, מייקל אליס, השלים עונש של חמש עשרה שנה עבור המעשה לפני שנתיים." אלא שאחרי זמן קצר הגיבורים, שהופכים לאטרקציה בזכות יכולתם לעשות דברים קדימה, מתרגלים לחיים בעולם מוזר זה. "ברגע שמתגברים על השוק הראשוני דברים הרבה יותר הגיוני כשחיים בכיוון הזה." אומר אחד מהם "אין כאן מוות למשל. אתה מתחיל מת, ואז יש לך הלוויה ואז אתה מתעורר לחיים. ככל שהשנים חולפות אתה הופך צעיר יותר ויותר עד שאתה נהיה תינוק בן יומו. אז אתה נכנס חזרה לתוך אמא שלך, שנכנסת חזרה לתוך אמא שלה וכן הלאה, עד שכולנו הופכים לשלמות אחת ומופלאה."

כמו הצפיה בפרק של ממנטו, גם צפיה ב-Backwards הצליחה לעוות את חוש הזמן שלי אבל בצורה שונה מעט. בעוד לאחר צפיה בממנטו נתקפתי בתחושה שמדי כמה דקות הזמן מנתר אחורה בקפיצות מקוטעות, אחרי צפיה ב-Red Dwarf נדמה היה לי שההיגיון הבסיסי של הזמן והסיבתיות השתנה. כל מה שעשיתי נדמה היה כתוצאה של דבר שיקרה בעתיד, וכאילו הוא מתרחש בכיוון ההפוך.

מעשיית מוסר על מסע בזמן. פרויקט אלמאנק.

סרטים שעוסקים במסע בזמן הינם כר פורה לשינויים עוצמתיים בתפיסת המציאות שלנו אבל השינויים אינם בהכרח כאלה של היפוך זרם הזמן בתודעה כפי שמתרחש בשני המקרים הקודמים. הסרטים  About Time, Project Almanac ו-Homem do Futuro  O הברזילאי מציגים סוג שונה של אפקט שאופייני למה שניתן לכנות אותה ז'אנר מעשיות המוסר בתחום מסעות הזמן. בשלושת הסרטים הללו הגיבורים ממציאים מכונת זמן, נוהגים בה בחוסר אחריות ויוצרים שורה של הפרעות זמן-חלל, מה שגורם למבנה המציאות להשתבש במידה הולכת ומחריפה. ככל שהעלילה מתקדמת טבעה של המציאות הופך כאוטי והגיבורים נזרקים שוב ושוב ממציאות אחת למשנתה,מטולטלים במרחב האפשרויות כתוצאה מהתערבויות קודמות ולא בהכרח ידועות ברצף הזמן. לאחר צפיה בסרטים מסוג זה מצאתי את עצמי נתקף בתחושת סחרחורת קוסמית, כאילו הושלכתי למציאות הנוכחית מבלי להיות מודע לאירועים קודמים שהתרחשו ברצף הזמן-חלל ושעצבו אותה זה עתה בדרכים סמויות מן העין. כאילו ברקע המציאות שאני מתקיים בה בתחושת טבעיות מזויפת מתרחשות דרמות קוסמיות שלמעשה שבות ומייצרות מחדש מציאויות מרובות ומתחדשות שמופיעות סביבי כל העת גם אם איני מודע אליהן.

חזרה נצחית. קצה המחר

דוגמה אחרת לסרט שמתערב במימד הזמן ויוצר אפקט תודעתי מרשים היא הסרט Source Code שהגיבור בו מושלך שוב ושוב לאותה סיטואציה בה הוא מקבל את ההזדמנות למנוע פיגוע טרור המוני . לאחר צפיה בסרט זה, התעוררה בי תחושה כאילו אני זוכה להזדמנויות חוזרות ונשנות לאתר את מקור הבעיה שבעולם סביבי ולשנות אותו כעת  (סרט אחר עם מבנה עלילתי ואפקט תודעתי דומה הוא Edge of Tomorrow בכיכובו של טום קרוז). עם זאת, ז'אנר המסע בזמן אינו הז'אנר היחיד בקולנוע שמסוגל לייצר השפעות תודעתיות רדיקליות מהסוג שתיארתי. סרט נוסף שחולל אצלי חוויה מסוג זה הוא הסרט Adjustment Bureau (נגד כל הסיכויים) על פי סיפור של פיליפ ק. דיק, שבו פועלת מאחורי הקלעים לשכה סודית של בעלי כוחות על המעצבים את המציאות בהתאם לתוכנית-על קוסמית על ידי שליטה בבחירותיהם ועתידם של האנשים. שני גיבורי הסרט הם  גבר ואישה שאינם אמורים להתאהב על פי תוכנית הלשכה, אבל במהלך הסרט הם מצליחים בדרכים שונות להפגש ולחמוק מהשליטה של סוכני הלשכה שמנסים שוב שוב להתערב במבנה המציאות על מנת למנוע מההכרות ביניהם להתפתח. לאחר צפיה בסרט זה חשתי כאילו מסביב לכל בחירה ומעשה שלי מתרחשת דרמה גדולה שמעורבים בה כוחות המבקשים להשפיע על בחירותי ולקבוע אותן ללא ידיעתי.

מה הופך סרט לסרט משנה תודעה?

התערבות במימד הזמן הינה אם כן נפוצה אם כי לא הכרחית לצורך ייצור האפקטים משני התודעה של הסרטים מהסוג שאני דן בהם כאן. עם זאת, המכנה המשותף הרחב יותר שמאפיין את כל הסרטים הללו הוא התערבות דרמטית בהבטים בסיסיים של תפיסת המציאות שלנו על ידי ערעור הנחות המוצא הבסיסיות שלנו והשלכת הצופה לעולם קולנועי ששונה מהותית מבחינות כמו כיוון זרם הזמן, סיבתיות, ריבוי עולמות, חזרתיות נצחית או גורמים נסתרים השולטים במציאות. עם זאת, לא כל סרט שעוסק בתימות שציינתי כאן יחולל את ההשפעות משנות התודעה שהזכרתי. רוב הסרטים לא עושים זאת. גם לא סרטים קלאסיים שעוסקים במסעות בזמן או כוחות נסתרים המעצבים את המציאות כמו בחזרה לעתיד, טרמינייטור, או המטריקס. מה שמבחין את הסרטים משני התודעה מסרטים אחרים שאינם מייצרים אפקט דומה הוא שקיימת בהם סוג של חזרתיות, של גליץ' מסוים בזמן/מציאות ששב ומתרחש. זוהי חזרתיות שהמח שלנו מתרגל אליה ככל שאנחנו ממשיכים בצפיה, כך שכשהצפיה מסתיימת המח שלנו כבר מאומן בלחשוב באמצעות הגליץ' הספציפי הזה והוא ממשיך ליישם אותו שוב ושוב על המציאות. התכונה הייחודית הזו של סרטים משני תודעה מהסוג שאני מדבר עליו פה מבדילה אותם מסרטים שמשתמשים באמצעים סינמאטיים ויזואלים על מנת ליצור השפעה דמויית טריפ/סמים. חוקרת הקולנוע Anna Powel דנה בספרה Deleuze, Altered States and Film בשורה של סרטים החוקרים ומחקים את המצב התודעה המסומם וביניהם הסרטים 'אדם בעקבות גורלו,' 'טריינספוטינג,' ו'רקוויאם לחלום.' אף שהבמאים של הסרטים הללו משתמשים באמצעים ויזואלים כדי לחקורת אפקטים תודעתיים של שימוש בסמים, ההשפעה שלהם נותרת ברמה שטחית יותר — הם לא מייצרים איזושהי השפעה תודעתית ברורה שנמשכת לאחר הצפיה, אולי מכיוון שהם לא עושים שימוש באפקט הגליץ' החזרתי שקיים בכל שאר הסרטים שהזכרתי.

סרטים משני תודעה מהסוג שאני מדבר עליהם כאן, יוצרים שינוי מוחש וברור באופן בו התודעה שלנו עובדת שנמשך גם (ואף במיוחד) לאחר הצפיה בסרט.

בין סרטים פסיכדלים לסרטים דיסוציאטיבים ודליריאנטים

סרטים משנית תודעה יוצרים אפקטים שמזכירים את אלו של חומרים משני תודעה — אבל אילו? קל לראות שההשפעה של סרטים כאלו רדיקלית בהרבה מזו של חומרים כמו אלכוהול, אופיום או קוקאין, שאינם משפיעים על תפיסת הזמן חלל שלנו. מה היא אם כן המקבילה הפסיכופרמקולוגית ההולמת? תגובה אחת תהיה לטעון שלסרטונים הללו יש השפעה פסיכדלית, אלא שלטעמי זו תהיה אבחנה בלתי מדויקת. מזה שנים שאני עורך את האתר הוידאו הפסיכדלי היומי המוקדש לסרטונים פסיכדלים העושים שימוש במאפיינים פסיכדלים כמו צבעוניות, זרימה, ריבוי פרספקטיבות ומימדים. אף כי לסרטונים אלו יכולה להיות השפעה ניכרת על מצב התודעה, והם מסוגלים לסייע בטיפוח מצב תודעה חלופי ואף בריפוי הנפש, אלו השפעות שונות מהותית מאלו של הסרטים שמדובר בהם כאן, והן אינן נמשכות במובהקות לאחר שתמה הצפיה. לחומרים הפסיכדלים עצמם יש שורה של השפעות רדיקליות על הנפש, כולל על תפיסת הזמן-חלל, אבל קשה לטעון שזוהי ההשפעה הבולטת ביותר שלהם. את המקבילה המובהקת ביותר להשפעות של הסרטים המוזכרים כאן ניתן למצוא לדעתי דווקא בחומרים דיסוציאטיבים כמו סלביה דיבינורום או קטמין (ואולי גם, בחלק מהמקרים, לחומרים דליריאנטים כגון הבלדונה אטרופה, דודאים  [mandrake], שכרון [henbane], והדאטורה [שומר נפשו ירחק מהם!]). כמו הסרטים הללו, חומרים דיסוציאטיבים ודליריאנטים פורמים מהיסוד את תפיסת המציאות והופכים אותה למקוטעת, פרגמנטרית, בלתי קוהרנטית ומאופיינת בריבוי של גליצ'ים מבלבלים המייצרים דיסאוריינטאציה. הסרטים משני התודעה שבהם אני עוסק כאן אינם סרטים פסיכדליים אם כן. תחת זאת, ניתן לכנותם סרטים דיסוציאטיבים או סרטים דליריאנטים.

דיסוציאטיבי או דליריאנטי. איש העתיד

באופן מעניין גם סרטים משני תודעה, כמו סמים משני תודעה, יוצרים בשימוש חוזר סבילות מסוימת אצל הצופה. צפיות מאוחרות לא הצליחו לשחזר במלואו את האפקט שייצרה עבורי הצפיה הראשונה בסרט ממנטו. צפיה חוזרת בכל אחת מהיצירות שהוזכרו כאן עשויה לעורר מחדש את אותן ההשפעות אולם במידה מתונה יותר, כפי ששתיה של אלכוהול או עישון קנביס יום אחר יום לא יניבו את אותה עוצמת החוויה שהניב הסם ביום הקודם. ברוח אופנת מדעי המח שפשתה בעשורים האחרונים, יכול להיות מעניין לבדוק האם כפי שסמים והתנהגויות כמו הימורים או משחקי וידאו מייצרים שינויים בפעילות המח, ניתן למדוד גם את האפקט שיש על המח לצפיה בסרטים משני תודעה. דלז אומר שהמסך הוא המח, ומתייחס לאופן שבו המח של צופה הקולנוע מתמזג עם התוכן המוקרן מולו על המסך. סרטים משני תודעה עשויים להוות פתח לחקירה נוירומדעית של התמזגות המסך והמח.

ההשפעות משנות התודעה של סרטים מסוימים הן משהו שהלך והתחוור לי עם השנים ומפגש בסרטים נוספים מז'אנר משני התודעה, אבל כמעט ולא הזדמן לי לדון בנושא זה עם אנשים אחרים. מהסיבה הזו עדיין לא ברור לי אם זה משהו שכולם חווים אותו, או תופעה אידיוסינקרטית שמופיעה אצלי בלבד, ואם היא מופיעה בצפיה באותם סרטים דווקא אצל כולם. אם גם אתם חוויתם (או לא) את ההשפעות משנות תודעה עם הסרטים שהוזכרו פה או עם סרטים אחרים, אשמח אם תשתפו מהחוויות שלכם. אילו סרטים גרמו לתודעה שלכם להשתנות? האם יש סרטים נוספים שהייתם מוסיפים לרשימה שנתתי כאן? סרטים משני תודעה מהסוג שהזכרתי מסוגלים לשנות תודעת זמן, סיבתיות, תודעה של רצון חופשי, ותודעת המשכיות המציאות. האם קיימות פונקציות נוספות של התודעה שקולנוע מסוגל לשנות מהיסוד?