עידו הרטוגזון - טכנומיסטיקה

שלב תוכן טכנומיסטיקה
טכנולוגיה, מיסטיקה, מדיה, פסיכדליה וביקורת תרבות
Updated: לפני 2 דקות 18 שניות

איורוודה ומשני תודעה – סמי פיטה, ואטה וקאפה

ה', 07/27/2017 - 08:32

כבר כתבתי פה פעם על העניין שלי באיורוודה, תורת הרפואה ההודית. מאז שהאיורוודה הפכה לחלק מהחיים שלי, היא הפכה גם לחלק מהאופן שאני רואה בו את העולם. אחד התחומים שהתחלתי לראות אחרת בעקבות העניין שלי באיורוודה הוא נושא משני התודעה.

כדי להתחיל לדבר על הקשר בין האיורוודה למשני תודעה, צריך קודם כל לדעת קצת מהי איורוודה. כמובן, קצרה היריעה מלתת כאן סקירה מקפת של התורה העתיקה הזו, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

אז האיורוודה ב-60 שניות

על פי האיוורודה יש בעולם שלוש דושות בסיסיות שכל אחת מהן מורכבת משניים מחמשת היסודות הקוסמיים:

פיטה – אש ומים. תכונות: חמה, שמנונית ונוטה לרוגז.

קאפה – אדמה ומים. תכונות: קרה, לחה, ויציבה.

ואטה – אוויר וחלל. תכונות: קרה יבשה ובלתי סדירה.

כל אדם נולד בעל מזג מסוים המחבר בין יסודות אלו בצורה ייחודית לו. בדומה לרפואה היוונית או היהודית העתיקה (מהסוג שבה עסק ברמב"ם למשל) האיורוודה עוסקת באופן שבו אותם יסודות שונים משתקפים באדם, ורואה בבעיות בבריאות הפיזית או הנפשית תוצאה של חוסר איזון של היסודות/הדושות השונות. כך למשל אצל אדם בעל פיטה בלתי מאוזנת, עשויים להתעורר מתח וכעס או לחלופין מהמימד הגופני דלקות  או בעיות עור. אצל אדם שאצלו הקאפה אינה מאוזנת עשויות להתפתח עצלות ופאסיביות או במימד הגופני אלרגיות, גודשים, ליחות ובצקות. ואילו אצל אדם עם ואטה לא מאוזנת תופיע לעיתים קרובות תגובה נפשית של חרדה ובמימד הגופני עשויות להופיע עצירויות, סחרחורות, איבוד משקל או תחושות כאב.

פיתות, ואטות וקאפות. אילוסטראציה.

מאחר שבני אדם נולדים עם מזג שונה, כאשר אצל כל אחד בולטת דושה אחרת, נדרשים הטיפוסים השונים לנקוט בסגנון חיים ותזונה שיהלום את נטיותיהם וימתן את נטיותהם הטבעיות לעודף ואטה/פיטה/קאפה. סגנון חיים זה מתחשב גם בעונות השנה (בקיץ הפיטה חזקה, ובחורף הקאפה), בזמני היום (הפיטה חזקה בצהריים, הואטה בשעות אחה"צ) ובגורמים נוספים אחרים. ההמלצות של איורוודה אומנם מתרכזות בנושא התזונה, אבל היא נוגעת לשלל נושאים אחרים כמו סוג האימון הגופני שאנחנו בוחרים לעצמנו, האופן שבו אנחנו קובעים את סדר יומנו, או ההתנהלות שלנו עם כסף או מערכות יחסים.

אין זה מעניינו של מאמר זה להציע כאן סקירה מלאה של תורת האיורוודה. מידע נוסף ניתן למצוא באתר של חברתי ומורתי גליה עזרן שהכירה לי את האיורוודה, ושמלווה לאורך השנים את העניין שלי בה. מספיק שנאמר כאן שהחשיבה האיורוודית היא ממכרת. אחרי שמתחילים לחשוב בדושות, כבר לא מסתכלים על אנשים באותו האופן. במקום להתבונן בבבואת האדם בלבד, מבטו של חובב האיורוודה כאילו חודר פנימה את הגוף והאופי של כל אחד ואחת, על מנת למצוא שם את הצירוף המיוחד שבו ניחנו, ושממזג באופן ייחודי את האלמנטים הקוסמים של האש, המים, האדמה, האוויר והחלל.

כדי לסבר את האוזן בעוד כמה אבחנות שיתנו מושג בסיסי על החשיבה האיורוודית הנה כמה אופנים בסיסיים שבהם קושרת האיורוודה בין המזג המולד של בני האדם לבין אופיים. אנשי ואטה למשל נוטים להיות פזרנים עם הכסף. הוא נושב מידיהם כמו ברוח. לעומתם אנשי קאפה נוטים לאגור את הכסף, כפי שהם אוגרים שומן בגופם, ואילו אנשי פיטה אוהבים לנהל את הכסף שלהם ולהשתמש בו בצורה אופטימלית. אנשי ואטה יצירתיים במיוחד, החשיבה שלהם עפה בגבהים וקופצת בצורות אסוציאטיביות לא שגרתיות, אבל הם פחות טובים בלנהל ולסדר את הרעיונות הללו במערכות מובנות (זוהי תכונה של פיטה, בעלי המח האנליטי) ואילו אנשי קאפה בכלל טובים יותר בדרך כלל בעבודה פרקטית ועם אנשים (למשל ניהול של מטבח, או הפקה). נקודות התורפה הפסיכולוגיות של הטיפוסים השונים מובחנות גם הן למדי. ואטות נוטים לחרדות, פיטות נוטים לרגזנות ואילו קאפות נוטים לפאסיביות והמנעות מעימותים. כל אלו יתבטאו גם בחיי העבודה: בעוד שהאש של הפיטות מובילה לוורקהוליזם, קאפה לא מאוזנת עשויה לנטות לעצלות ודחיינות ואילו ואטה לא מאוזנת מתחילה לעבוד, מאבדת במהרה את תשומת ליבה ועוברת לעשות דבר אחר.

עם כל מה שנאמר מעלה, מה שחשוב להבין פה הוא שלא מדובר פה חלילה בתפיסה אבסולוטיסטית. אין דינן של כל הקאפות שווה ואין דין כל הואטות שווה. כל אחת היא קאפה או ואטה בדרכה שלה, ואף אחת מהן אינה רק קאפה או רק ואטה. אבחון איורוודי אינו חלילה פרקטיקה שבה אנחנו אומרים לאדם מה תכונותיו בהתאם לדושה שלו. אנחנו מתחילים בלחקור את נטיותיו השונות של האדם על מנת לבנות לעצמנו מפה מנטלית שתאפשר לנו ליצור תמונה מלאה יותר של האופן בו משתקפות בו הדושות. רוב האנשים אינם מוגדרים כבעלי דושה אחת אלא כבעלי שתי דושות: פיטה-ואטה, פיטה-קאפה או קאפה-ואטה. אף אדם אינו מושתת על טהרתה של דושה אחת. לכל פיטה יש גם מידה מסוימת של ואטה וקאפה ולהפך. ובכל מקרה, אותה הדושה יכולה להתבטא בצורות שונות אצל אנשים אחרים. יש ואטות שמתבלטת אצלם תכונת היובש של הואטה, ואילו אצל אחרים מתבלטת תכונת הקור. כמו כל רפואה, אבחון איורוודי הוא אמנות המותירה מקום נרחב לפרשנות.

איורוודה וסמים

אמרנו כבר שיש קשר ישיר בין הדושה של אדם מסוים לבין כל דבר ועניין בחייו, החל ממבנה וגופו וכלה בדפוסי התקשורת והיחסים שלו. בהתחשב בחשיבות האוניברסלית של האיורוודה להבנת האנוש זה לא מפליא שגם את תחום שינוי התודעה ניתן לקשור לתורה האיורוודית. אנשים עם דושות שונות מגיבים בצורה שונה בתכלית לחומרים שונים שמחריפים או מאזנים את הדושות השונות שלהם. ובהקשר זה, כפי שיש מזונות מחריפי פיטה, ואטה וקאפה (וזהו הבסיס של תורת התזונה האיורוודית), ניתן גם לדבר על סמי ואטה, סמי פיטה וסמי קאפה שמשפיעים על הגוף והנפש כמו מזונות אבל בצורה דרמטית עוד יותר אפילו (ואת ההבדל העיקרי בין מזון לסם, אם רוצים לשמר אותו, ניתן לראות באופן כללי כהבדל במידת הדרמטיות שבו השניים משפיעים על התודעה, אם כי ברוב המקרים צריכתם של סמים היא תדירה ורציפה פחות מזו של מזון ולכן השפעתו של המזון בכל זאת גדולה יותר בטווח הארוך).

חלוקה מודרנית טיפוסית של משפחות הסמים

החלוקה בין סמי ואטה, פיטה וקאפה נושאת דמיון רב לחלוקה הקלאסית שגזר הפסיכופרמקולוג הגרמני לואיס לווין בספרו פנטסטיקה (1924) בין חמש מחלקות של חומרים פסיכואקטיבים: הממריצים, המדכאים, האופוריים, ההיפנוטיים וההזייתיים. החלוקה של לווין התגלגלה היום לחלוקה בין ממריצים, מדכאים, הזייתיים ואנטי-פסיכוטים וניתן למצוא דמיון בין חלק מהמחלקות הללו לסמים הדושיים אבל הדברים גם מורכבים יותר כפי שנראה להלן.

סמי ואטה

סם הואטה המובהק ביותר שאני יכול לחשוב עליו הוא הקנאביס. כסם שצורכים אותו לרוב בעישון, העשן של הקנאביס מבטא בצורה הישירה ביותר את אלמנט האוויר הנושב של הואטה. ואכן, ההשפעה של הקנאביס על התודעה היא החרפה של הואטה. הקנאביס מעיף את המחשבה עם הרוח. הוא גורם למחשבות לרדוף זו את זו בתעופה אסוציאטיבית שמאפיינת את צורת החשיבה של הואטה. עישון קנאביס נקי מוביל תחילה לתחושת קור החודרת את הגוף, כמו משב רוח שממלא אותנו בקור ואטאי. גם החרדות שצרכני קנאביס נתקפים בהם לעיתים תואמות את השפעתה של הואטה הבלתי מאוזנת והחרדתית ונוטות להיות חריפות יותר אצל אנשים שהינם ואטות, שחסרה להם יציבות עמוקה, ולכן מתעופפים מכמויות קטנות של קנאביס וגם נוטים לפתח חרדה במהירות. בצד השני של הסקאלה, החיבור בין קנאביס לבין בעלי דושות אחרות ויציבות יותר נוטה להיות בעל השפעה ממתנת. אנשי קאפה נוטים להיות מעשנים שמחים, ולסבול פחות מחרדות אם כי עישון קנאביס יכול לחזק אצלם את הנטיה השלילית של הקאפות: העצלות והפאסיביות. דבר זה מתרחש במיוחד כאשר הקנאביס מעורב עם טבק, שיש לו איכות מקרקעת, ושמאזן מצד אחד את האפקט מעורר החרדה של הקנאביס אצל מי שנוטים לחרדה, אבל גם יכול לחזק בשילוב עם קנאביס את הנטיה לפאסיביות אצל מי שנוטים אליה.

טיפוס ואטה חובב סמי ואטה (קנאביס). טרנס מקנה

הידיעה שקנאביס הוא חומר מעורר ואטה עשויה לשנות את האופן שהמשתמש נוהג בו. כך למשל לאדם ואטאי שנמצא בתקופה חסרת יציבות כדאי להמעיט בצריכת הקנאביס כדי לא להוציא את הואטה שבו מכלל איזון, ואם הוא צורך קנאביס, יתכן שעליו להעדיף חומר מזן אינדיקה בעל נטיות מרגיעות. לעומת זאת, קנאביס מעורר מזן סטיבה עשוי להיות מועיל עבור אדם קאפאי שחש חסר אנרגיה ותקוע. כל זאת אין משמעותו שצריך תמיד להשתמש בחומר מסוים כדי להתאזן, לעיתים יכולים גם ואטות לעשות שימוש מופלא בחומר על מנת להעצים עוד יותר איכות ואטאית מסוימת הטמונה בהם. דוגמה מובהקת לאדם שעשה שימוש באיכויות מעלות הואטה של הקנאביס ניתן למצוא בטרנס מקנה, הפילוסוף הפסיכדלי בעל הנטיות הואטאיות המובהקות שהיה גם חובב קנאביס מושבע ושהיה נושא מונולוגים ארוכים, מושחזים ואסוציאטיבים משך שעות ארוכות בכוחו מעורר המחשבה והדיבור של הקנאביס.

סמי פיטה

התכונה העיקרית של הפיטה היא האש, האנרגטית, החמה, והממוקדת. אנשי פיטה נוטים להיות אנרגטיים, היפר-פעלתניים, וממוקדים במחשבתם ומעשיהם. מבחינה זו תכונותיה של הפיטה תואמות באופן מובהק את השפעותיהם של קבוצת הסמים הסטימולנטים (ממריצים) שכוללים חומרים כמו אמפטמין, מתאמפטמין, ריטלין, קוקאין, קפה וגת. סמים ממריצים מגבירים את האנרגיה של המשתמשים בהם ומאפשרים להם להשאר ערים ופעלתניים שעות ארוכות ממש כפי שאוהבים לעשות טיפוסי פיטה. בנוסף, חומרים מעוררים ממקדים את המחשבה ומשמשים מסיבה זו כסמי פרודוקטיביות – בימינו השימוש בריטלין ואמפטמינים כמו אדרול למקד את המחשבה ולהגביר ביצועים בלימודים או בעבודה הינו שכיח, שלא לדבר בכלל על שימוש בקפה.

חובב נלהב של סמי פיטה (ניל קסדי)

כמו שסמי ואטה יכולים להוציא את הואטה מכלל איזון, כך גם לסמי פיטה יש את הפוטנציאל להוציא את הפיטה מהשלווה שגם כך לא ניחנה בה. שימוש מתון בסמי פיטה יכול להעניק לאדם אקסטרה כח, מוטיבציה ואנרגיה, אבל בשימוש גבוה סמי פיטה יכולים להוביל לפעלתנות יתר של המערכת ולפסיכוזת פיטה שהיא תופעה שכיחה אצל משתמשים בכמויות מופרזות של אמפטמינים, מתאמפטמינים, וקוקאין, אבל יכולה גם להתעורר אפילו משימוש בכמויות גדולות של קפה, וכנראה גם גת. כפי שאנשי ואטה נמשכים לעיתים לפעילויות מעצימות ואטה כמו טיולים ומסעות, כך גם אנשי פיטה חובבי פעילות קדחתנית נמשכים לעיתים לסמי פיטה דווקא. דוגמה קלאסית היא זו של אייקון הביט ניל קסידי, מי שג'ק קרואק ביסס עליו את דמותו של דין מוריארטי ברומן "בדרכים". קסדי שמת בסופו של דבר משימוש בברביטורטים דווקא, היה טיפוס פיטה וצרכן נלהב של אמפטמינים שהיה נוהג ללהג בהשפעתם רעיונות, חלומות וטירופים שונים בהיפראקטיביות עליזה ואינטנסיבית.

סמי קאפה

קבוצת החומרים הראשית הקשורה בקאפה היא כמובן קבוצת החומרים המדכאים: אופיום, הירואין, ברביטורטים, בנזודיאזפינים (כמו ואליום וזנקס), קרטום, אלכוהול (שיש לו גם השפעה חריפה על הפיטה, ושניתן לתאר את השפעתו בלצון כ"קודם פיטה אחר כך ק(כ)אפה") ואולי גם חומרי הרדמה דיסוציאטיבים כמו הקטמין וה-PCP. הקאפה הבלתי מאוזנת מאופיינת בפאסיביות, איטיות, כבדות ונמנום. כל אלו הן כמובן השפעות קלאסיות של סמים מדכאים המשמשים לצורכי הרדמה והרגעה. אלא שהדברים כאן מורכבים יותר. קאפה עודפת מזוהה לרוב עם עודף משקל, ואילו משתמשים באופיאטים נוטים דווקא לשדפון. ובכל זאת יש משהו באיכות המנטלית הטאמאסית, האיטית והכבדה של הקאפה שמשתקף באנשים שנמצאים תחת השפעה של חומרים מדכאים. השימוש במדכאים נעשה לעיתים קרובות על מנת להעצים איכויות של קאפה: לסייע לאנשים להרדם, או להרגיע מצבי חרדה ואטאיים.

סוג אחר וקצת פחות קלאסי של משני תודעה מסוג קאפה ניתן למצוא במשפחת הפסיכדלים. באופן כללי משני תודעה פסיכדלים מורכבים יותר להגדרה מאשר סמים מדכאים או ממריצים. כמו שראינו סיווגנו את הקנאביס כסם ואטה, ובאופן כללי ניתן לומר שבכל חומר פסיכדלי ש"מעיף" את המשתמש למקומות אחרים יש איכויות של ואטה. בו בזמן, הדברים מורכבים יותר בנוגע לקקטוסים כמו פיוטה וסן פדרו שיש להם השפעה מקרקעת, מפקסת וממריצה שניתן לראות אותה כהעצמה של הפיטה והקאפה גם יחד. סוג הפסיכדלים שקשור בצורה חזקה במיוחד לדושה של הקאפה הוא פטריות החיזיון. את האלמנט הראשון של הקשר ניתן למצוא באלמנטים של האדמה והמים שהם האלמנטים המרכיבים של הקאפה. פטריות גדלות בתנאי לחות, היישר מתוך האדמה, תוך כדי שרוב גופה של הפטריה נמצא בתפטיר (mycelium). למעשה הפטריה מגיעה מהאפלה והלחות שמתחת לאדמה,  גופה ספוג במים וכישות קפאית יש לה אנרגיה עגולה ורכה ועל פי ההתרשמות האישית (והמוגבלת) שלי הן אכן נוטות להשפיע באופן חזק במיוחד על טיפוסי קאפה דווקא, ונוטה לשחרר אצלם דמעות ושאר הפרשות מימיות לרוב. אפקט דומה אפשר אולי למצוא גם באסיד. שהוא אמנם פיטאי וממריץ יותר מהפטריות, ושהפיטאיות שלו משתקפת גם בשמו החומצתי, אבל גם מכיל קאפה מסוימת שהיא אולי האחראית להזעה המוגברת במהלך טריפ של אסיד, ולכך שבסיום טריפ של אסיד יש נטיה להשתין כמויות לא סבירות ולא הגיוניות.

סיכומון ביניים

הדברים שהעליתי כאן מבוססים על התרשמותי האישית בלבד. למרות שנכתבו אנספור כרכים על מזון והשפעתו על הדושות, לא מצאתי בשום מקום עיסוק בקשר בין דושות לבין סמים משני תודעה. מכיוון שאין ספק שלסמים משני תודעה יש השפעה עמוקה על הדושות, ומכיוון שעד היום לא היה עיסוק של ממש בסוגיה הזו (בתקופה שבה התפתחה האיורוודה רבים מהסמים שאנחנו עושים בהם שימוש כלל לא היו קיימים), מומלץ לקחת את הדברים האלה בערבון מוגבל ולראות בהם הצעה לכיווני מחשבה והמשך עבודה בכיוון.

כדאי לזכור שבעוד שהאיורוודה מורה לנו כיצד לאזן את הדושות שלנו באמצעות בחירות המזון שלנו, תהליך כזה הוא מורכב ובעייתי בהרבה כאשר אנו עוסקים במשני תודעה. מכיוון שההשפעות של משני תודעה עזות מאלו של מזון, ואף נתונות לעיתים קרובות לחוקים של סבילות פיזיולוגית (למשל שימוש בקפה להמרצת הפיטה גורם להתמכרות פיזיולוגית ולהחלשות הפיטה בטווח הארוך), הדבר מוציא כנראה מכלל אפשרות את האפשרות שמשני תודעה יכולים לשמש לצורך איזון של דושה בטווח הארוך. ועדיין, כפי שהבנה של הקשר בין המזון לבין המצב הגופני והתודעתי שלנו מהווה כלי בסיסי של האיורוודה על מנת לסייע לנו לטפח איזון ולהמנע מאיבוד האיזון, הבנה עמוקה יותר של הקשר בין דושות למשני תודעה יכולה לסייע לנו להבין כיצד משני תודעה מחריפים או מאזנים נטיות בסיסיות במזג האיורוודי שלנו על מנת לנקוט החלטות מושכלות יותר בנוגע לגופנו ודעתנו.


Waze ונחמות הדטרמיניזם

ב', 07/17/2017 - 07:39

כש-Waze אומרת לי שנשארו לי 35 דקות עד היעד, זה מרגיע אותי בלב. לפני שהייתה קיימת, הייתי יושב בפקק ותוהה בחרדה כמה זמן עוד ימשך. היום אני יכול לשהות בו בנוכחות ורוגע בידיעה שכל זה זמני ויחלוף, ושגם ככה אין הרבה שאני יכול לעשות לגבי זה.

פנה שמאלה, לאחר מכן המשך ישר בכיכר, ועוד 200 מטר תגיע לאהבת חייך. ווייז.

יכולת חיזוי העתיד של ווייז מרשימה למדי אבל יש עדיין לאן לשאוף. לא חסרים אזורים אחרים בחיים שבהם יכולת חיזוי עתיד מדויקת מהסוג שמציעה Waze בדרכים היתה יכולה להפיג את חרדותינו. נניח שווייז הייתה יודעת לומר כמה זמן נותר לנו בדיוק עד המוות, או עד שנכיר את אהבת חיינו, או עד שיגיעו הקביעות, האקזיט או הפנסיה. היינו יכולים לפרוש לנו בסטואיות מהלחץ הפנימי שגורמים כל גורמי האי ודאות הללו ולהנות סוף סוף מכל מה שמתרחש בחיינו מתוך ידיעה שהכל יגיע בעיתו. לנו נותר רק להתקדם במסלול החיים כמו ג'יפ בספארי, להציץ מהחלונות ולהנות מהנוף.

נחמות הדטרמיניזם

המחשבה על חיים שמסלולם ידוע מראש מזכירה לי את מודל ה"הניתור הגדול" של היקום, שיצא מהאופנה בשנות השמונים של המאה הקודמת, כשהחליפה אותו תיאורית האינפלציה הקוסמית, ושמדענים חזרו לשקול אותו לאחרונה. בתיאוריית האינפלציה הקוסמית ההנחה היא שהתרחבות היקום לא תסתיים לעולם, אלא הוא ימשיך להתרחב כשהחומר בו הופך דליל יותר ויותר, בעוד צפיפות האנרגיה האפלה גדלה עד שכח הכבידה לא יספיק עוד כדי להחזיק יחדיו את הגלקסיות, והכוכבים וכל החומר ביקום יתפרק לחלקיקים האלמנטריים ביותר. בניגוד אליה במודל "הניתור הגדול" הרעיון הוא שהתרחבות היקום תלך ותאט עד שבשלב מסוים מימדיו של היקום יגיעו לגודל מקסימלי ולאחריו ישוב זה ויתכווץ חזרה בהשפעת כח הכבידה עד שיקרוס חזרה לתוך עצמו בתהליך הפוך למפץ הגדול, ולבסוף ינתר מחדש לעבר יקום חדש (בתהליך מחזורי ונצחי,שהיקום המוכר לנו מהווה רק אחד ממחזוריו). בדרך לניתור הגדול הזה, ההיסטוריה כולה תחזור ותתרחש פרט לפרט – אבל הפעם בהילוך אחורי.

יש מי שרואים באפשרות הזו – החזרה של ההיסטוריה כולה ברברס –  דבר נורא. עוד פעם נצטרך לעבור את כל זוועות ותלאות ההיסטוריה, הכל מחדש רק בהילוך לאחור, ללא בחירה, סיבתיות או היגיון (למי שרוצה לגלות כיצד עשוי להתנהל עולם שנע אחורה בזמן מומלץ לצפות ב-Backwards, הפרק הראשון של העונה השלישית Red Dwarf). בעיני יש במודל הזה דווקא משהו מנחם. הידיעה שהכל קבוע מראש משחררת את האדם מה-FOMO הקוסמי, מהמחשבה המציקה שיש משהו שהוא מחמיץ או שיש באפשרותו לעשות משהו (שאינו יודע) ושישנה את מצבו מן היסוד.

אם הכל ידוע והרשות אינה נתונה, זה מאפשר לנו להשתחרר ולהפוך לעדים סטואים המביטים בעולם בסקרנות שוות נפש, מבלי לחוש מעורבים מדי. עולם דטרמיניסטי הוא עולם מרגיע. הוא פוטר אותך מקדחת העשיה ורגשות האשמה עליה שאליה גוזרת אותך הבחירה החופשית. הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים עמד על כך שמודרניזציה ותיעוש גרמו לנסיקה בשיעורי ההתאבדות ברחבי החברות באירופה. ההסבר שלו: בחברה המסורתית כל אחד ידע את מקומו. אם היית מפשוטי העם, ידעת שזהו גורלך ומקומך, לא היית מטריד את עצמך במחשבה שיכולת לעשות משהו אחרת ולהפוך לרוזן או דוכס. לכל אדם ואדם בחברה היה מעמד קבוע שנמסר לו בלידה ושהגדיר אותו, ומאחר שגורלך לא היה בידך, יכולת להתמסר אליו בלב שקט. זוהי נחמת הדטרמיניזם. הדבר שונה דרמטית בחברה הקפיטליסטית המודרנית בה, לפחות תיאורטית, נתונה בידי כל אחד האפשרות להתאמץ ולהצליח ובה האזרח המודרני משווה עצמו ללא הפסקה לסובבים אותו, לעיתים קרובות באופן בלתי מחמיא. ההשוואה המתמדת עם אלו שהצליחו יותר מאיתנו (ובהגדרה, יהיו כאלה) מעוררת לעיתים קרובות חוסר שקט ותחושת כשלון אישי. הבחירה החופשית במקרה זה גזרה עלינו תלאות וסבל מסוג חדש.

עם Waze בדרכי החיים

ווייז אינה טכנולוגיה דטרמיניסטית במלוא מובן המילה. כך למשל, היא מציעה למשתמש מספר מסלולים אפשריים שיובילו אותו ליעדו, והיא כמובן אינה כופה עליו לבחור באף אחד מהם. המשתמש רשאי לבחור לעצמו דרכים שווייז אינו ממליץ עליהן אם כי התוכנה. וייז אינה טוענת שהדרך שהיא מציעה היא היחידה שקיימת. היא רק טוענת שהיא מציעה את הדרך הטובה ביותר מכל הדרכים האפשריות.

תחזי את זה, ווייז! מודלים שונים של התפתחות היקום.

בגרסאות עתידיות והיפותטיות בהחלט של ווייז, שיכללו מודלים לא רק של מערכת התנועה, אלא גם של כל האטומים ביקום, חוקי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה, הפסיכולוגיה, הכלכלה, החברה והתרבות – אולי נוכל להגשים סוף סוף את חלומו של לפלאס ולדעת כל מה שהיה ביקום וכל מה שיהיה. ווייז תוכל אז להגיש לכל אחד ממשתמשיה מפה מלאה של מסלול חייו הצפוי בעולם. היא תדע לומר לנו איפה צפויים לנו פקקים פנימיים בדרכנו, כמו תפיסת עולם שגויה, מערכת יחסים תקועה או מסלול לימודים שיתברר כטעות, והיא תדע להציע לנו מסלולי חיים חלופיים ולא צפויים. במקום לנסוע על הכביש הראשי שמוביל היישר מאהבה של גיל העשרה אל חתונה בגיל צעיר וגירושים בגיל 24, היא תשלח אותנו דרך דרכים צדדיות של אקטיביזם חברתי או יזמות אקולוגית שיובילו אותנו בסופו של דבר קרוב יותר ליעד הסופי, כך שלפתע נתחבר בלי שידענו מאיפה זה הגיע לנו בכלל אל הדרך הראשית המובילה היישר אל אהבת חיינו. ואולי היא תגיד לנו שאהבה זוגית זה בכלל לא הדבר שלנו ותכוון אותנו ליעד אחר לחלוטין. אולי למשל תשתמש בדרכים הצדדיות של אהבה רומנטית כדי להוביל אותנו לעבר הגשמה רוחנית או עתיד פוליטי מזהיר.

מושון זר אביב  מספר בהרצאה שלו מ-2016 שבמודלים מוקדמים של ווייז האפליקציה ביקשה לתת למשתמשיה את האפשרות לבחור בדרך הרצויה להם לא רק על פי פרטרים של מהירות או מרחק אלא גם על ידי בחירה בדרך היפה ביותר, הבטוחה ביותר, או זו החסכונית ביותר בדלק.  בעתיד ההיפותטי שהצעתי אולי נוכל להכתיב לווייז פרמטרים נוספים שעל פיהם היינו רוצים לבחור את מסלול חיינו. נוכל לומר לווייז הקוסמי אם חשוב לנו יותר מסלול חיים רווי בהצלחה מקצועית או כזה שמכיל הרפתקאות וחוויות, או כזה ששם דגש על מערכות יחסים קרובות, אינטימיות ובטחון רגשי. ווייז יחשב עבורנו את המסלול האופטימלי שיאזן בין הפרמטרים השונים שבחרנו להזין לתוכו ולנו ישאר רק לצאת לדרך ולהנות מהנוף בידיעה שאנחנו במסלול הטוב מבין כל המסלולים האפשריים.

כל זה כמובן נראה עדיין רחוק וכנראה אף בלתי אפשרי, אבל אם גוגל, הבעלים של ווייז, שכבר הכריזה שמטרתה הסופית היא בניית אינטיליגנציה מלאכותית חובקת עולם, תרתום את אותה אינטליגנציה עילאית למטרה זו, בעזרתו של חוק מור ועוד כמה אלפי שנות אבולוציה אולי גם זה עוד יקרה. #לתשומת_ליבם_של_מנהלי_גוגל


טכנולוגיות של חרדה – על התפקיד של אמוטיקונים בתרבות הדיגיטלית

ד', 07/12/2017 - 08:52

האם תקשורת במסרונים מיידיים הופכת אותנו לאנשים רגשיים, חמים ואינטימיים יותר? טענה כזו עשויה להשמע מוזרה – היא סותרת את מה שאנחנו שומעים לרוב על האופן שבו תקשורת אלקטרונית מרדדת את השיח הבינאישי, ובכל זאת אי אפשר להתכחש לסנטימנטליות המוחצת של העולם הוירטואלי ולאופן שבו אמוטיקונים מסייעים לאנשים לבטא ביום יום רגשות שהם מתקשים ­– לא מסוגלים ממש – לבטא פנים מול פנים.

במרחב האלקטרוני אנחנו מוצאים את העוז למלא את המסך בלבבות גם מול אנשים קרובים שבעבר התקשינו לומר להם מילה קטנה של חיבה, ואפילו מול אנשים שאנחנו בקושי מסוגלים לסבול בחיי היום יום. כמה קל לשלוח נשיקות מלובבות, לחייך מאוזן לאוזן, לצחוק עם שיניים חשופות ואפילו ולבכות מרוב צחוק כשאתה אמוטיקון נטול גוף בחלל הוירטואלי.

זה כאילו הוירטואליות באה לסייע לנו להתמודד עם דרישות החיברות המוגזמות שמושתות על כל אחד מחבריה של חברת הנמלים הרגשניות הדורשת אינטראקציה מתמדת עם מספר גובר של זרים. החיים לצד בני אדם אחרים דורשים מכל אחד ואחת להיות שחקנים, להפגין את הרגשות שמצפים מאיתנו להפגין ולהגיש אותם בתזמון מושלם ובביצוע אמין – כל פעם כשאומרים לנו מילה טובה, כשמספרים לנו בשורה טובה או נוראה, כשמראים לנו משהו יפה או מזעזע, מבקשים מאיתנו משהו או סתם שואלים אותנו מה שלומנו. אמנם במערכות יחסים קרובות ואינטימיות אנחנו יכולים לעיתים להרפות מהמסכה ולהפגין כיצד אנחנו מרגישים באמת, לתת לפרצוף חמוץ או לאינטונציה אומללה להשתרבב להם מבלי משים ולפטור אותנו מרגע מרגשות שאיננו נותנים להם בדרך כלל ביטוי, אבל רוב האנשים נאלצים רוב היום לזייף חיוכים, התרגשות, התלהבות ושלל רגשות אחרים על מנת לעמוד בציפיות הסובבים אותם.

לדבר הזה יש מחיר נפשי כבד. ידוע שעובדים שנדרשים לחייך כל היום (קופאים ברשתות מזון מהיר למשל) סובלים משיעורים גבוה יותר של דכאון. אשליית החביבות והעליזות אינה באה בקלות. החובה לזייף במסיכת העור והקול שלנו את התחושות שמצופה מאיתנו לבטא בסיטואציות חברתיות היא מייגעת ומתישה, במיוחד מבחינה פסיכולוגית.

מסרונים מידיים עתירי אמוטיקונים מסייעים בידינו להירגע מעט מנשף המסיכות החברתי שאנחנו מוזמנים אליו בכל אינטראקציה על ידי מילוט לנשף מסיכות וירטואלי שרחום יותר למגבלות מסכת העור והקול שלנו, שנמתחת עד הקצה ביום של אינטראקציות חברתיות שטחיות. הם מאפשרים לנו להפגין חיוך גם בלי להפעיל את השרירים היגעים של הפנים, ולצחוק כמו חמורים בלי להדרש לעצם המפגן הפיזי המתיש של זיוף צחוק גדול. הם טכנולוגיות המקלות עלינו את החיים בעולם שדורש מידה רבה כל כך של אינטראקציות שטחיות ומסייעות לנו להתרכז בבחירת דימויים של רגשות מבלי להידרש להפיק אותם פיזית. זו כנראה הסיבה מדוע אנשים מעדיפים לשוחח באמצעות אמוטיקונים ונמנעים משיחות וידאו כמו מאש. אנחנו לא רוצים שיראו את הבשר המוגבל שלנו, את החיוך המאולץ. האמוטיקון מבטא טוב יותר וללא מאמץ בדיוק את מה שרצינו להביע.

אמוטיקונים הם אידאות של רגשות, צורה וירטואלית מופשטת המסמנת משהו מורכב הרבה יותר כמו רגשות אנושיים והאופן בו הם מתבטאים בפנים ובקול שלנו. זהו פרפורמנס וירטואלי שחוסך מאיתנו את הצורך לבצע את הפרפורמנס הפיזי המתיש. מהבחינה הזו אין פלא שהשימוש בהם נוסק בתקופה בה אנשים חשים במידה גוברת שמוראות התקשורת האנושית הן מעבר ליכולתם. העידן הנוכחי מוגדר על ידי מומחים כעידן חרדה ובמיוחד חרדה חברתית. מאז 1980 זינק מספר האנשים שסובלים מחרדה מ-4% לחצי מהאוכלוסיה הכללית, ויש מי שרואים בעיסוק המתגבר בחרדה את סימן ההיכר של הדור.

האמוטיקון הוא המגן המושלם לעידן החרדה, שמאפשר לנו להרגע בין סמיילים שבעי רצון ומרגיעים, לבין נשיקות וחיבוקים מתמסרים בתקופה שבה קשה לנו יותר מאי פעם לחוש שבעי רצון, להרגע או להתמסר.

יותר ויותר אנשים לא אוהבים היום לדבר בטלפון, מסיבות לא כל כך שונות מאלו שכבר דנתי בהן מעלה. הטלפון מאלץ אותנו להקשיב לאדם השני בתנאיו שלו, לספק תגובות מיידיות וספונטניות, ולהחשף או להאלץ להעמיד העמדת פנים באמצעות מניפולציה של גוון הקול שלנו. אמוטיקונים חוסכים מאיתנו את כל זה, ומהבחינה הזו הם מתת אל של ממש. יש כמובן מי שיגיד שהם רק ממסמכים אותנו מהעולם ומונעים מאיתנו את אפשרות המפגש האמיתי איתו, אבל גם על זה ניתן להתווכח. האם אנחנו באמת רוצים להחשף כל הזמן? מגני האמוטיקון יגידו שאפשר לקיים תקשורת רגשית אינטנסיבית במקומות מסוימים, אבל לנסוג לחמימותו העוטפת והמגנה של האמוטיקון בנקודות אחרות, כאשר אנחנו לא רוצים להיות אינטנסיביים רגשית, או כאשר אנחנו רוצים להיות אינטנסיביים רגשית אך לא מעזים לעשות זאת פנים אל פנים או אפילו בטלפון. האמוטיקון מבחינה זו, הולך ומבסס עצמו כמרכיב מרכזי בתזונה הרגשית ובוויסות הרגשי של העידן האלקטרוני.


דברי פתיחה וסיכום לכנס הפסיכדלי הישראלי משנים תודעה

ש', 06/10/2017 - 09:17

וואו, איך בכלל לנסות לסכם את היומיים האחרונים והכנס הפסיכדלי הישראלי.

הכנס שקיימנו ביום חמישי היה אחד הימים הכי יפים שהיו לי בחיים ובוודאי היום שקיבלתי בו הכי הרבה אהבה. זה קצת הרגיש כמו להיות נער בר מצווה בטקס מיוחד ומופלא שכולם בו עולים לתורה. איזו התרגשות.

בחוויה של מי שעמד על הקווים מהבוקר עד הלילה וסימן לדוברים בשלטים את הזמן שנותר להם זה היה יום די סוחט. בסיומו, אחרי 14 שעות של להיות עם האצבע על הדופק ברמת הדקה מתוך ניסיון שלא לחרוג מגבלות הזמן הדוחקות ואף מופרכות שהטיל לוח הזמנים של הועידה שתכננתי אני עצמי, רמות האדרנלין התחרו רק ברמות העייפות.

מתוך מושב הערב של הכנס. צילם יאיר גולוב.

הלו"ז של הכנס היה מלא מאוד. כנראה יותר מדי, וזה היה מאתגר מבחינות מסוימות אבל גם מתגמל ומשכר. התכנון של המושב השני שאורכו היה ארבע וחצי שעות, עם שתי הפסקות של 15 דקות בלבד, היה בוודאי מנוגד להיגיון המסורתי לגבי האופן בו מרווחים יום הרצאות, אבל יצר בקונסטלציה הזו גם אפקט פסיכדלי די מעניין. ההרצאות היו כל כך טובות והקהל היה כל כך בתוך העניינים שלא רק שלא איבדנו את הפוקוס, אלא שהאינטנסיביות רק הפכה את זה לחוויה עזה עוד יותר. החוויה הייתה של נסיקה קולקטיבית מתמשכת שכללה רק הפסקות קצרות לשאיפת אוויר – כמו מעגל של פייפ די.אמ.טי. זה הרגיש כאילו מהרצאה להרצאה אנחנו רק עולים ומתעלים יחדיו, מטפסים הלאה לרקיע, וכל המושב הפך לסוג של לימוד משותף ממוקד לראש וגם ללב. ממקום הישיבה שלי בשורה הראשונה יכולתי להרגיש את האנרגיה של 400 איש מרוכזים וחיוניים נושפת בעורפי. חלק מהדוברים באו אלי אחרי האירוע לומר לי שזה היה קהל בלתי רגיל להופיע מולו.

קשה לתאר לאנשים שלא היו בועידה פסיכדלית איך זה מרגיש להיות באירוע כזה. רמת המיקוד של הקהל היא גבוהה ברמה שלא פוגשים בהרבה כנסים אחרים. החוויה של המפגש של הקהילה; של קהל גדול שמגיע מתוך עניין אמיתי ולהוט לנושא, ורצון למפגש אנושי עם האחרים – יוצרת איזושהי חוויה של התעלות תודעתית עזה. בועידות פסיכדליות שביקרתי בהן בעבר בחו"ל התחוללה אצלי התחושה הזו של טריפ – של מתיחה וכיווץ משותפים של חוש הזמן, של עוצמות מוגברות של חוויה ונוכחות. יצאתי מהן מסוחרר ובאופוריה. אפילו שהאירוע ביום חמישי היה בן יום אחד בלבד, במהלך הכנס באו אלי כל מיני אנשים ואמרו לי שהכנס כל כך עוצמתי ומעצים עבורם שהם מרגישים כאילו הם בתוך טריפ, ואיזו זכות מופלאה להדליק מאות אנשים ככה באמצע תל אביב באמצע השבוע.

כשהתחלתי אני להתעניין בפסיכדלים לפני כ-15 שנה מה שחסר לי מאוד היה מקום לפגוש אנשים עם אותו סוג של עניין בחומרים משני תודעה. זה גם מה שהפך עבורי תמיד את המפגש עם אנשים פסיכדלים למרגש כל כך. כשפגשת אותם הרגשת הרבה פעמים שאתם חולקים איזו פרספקטיבה משותפת על העולם, זכרון חוויה משותפת שיוצר ביניכם סוג של אחווה.

מתוך הפאנל של הערב. על הבמה מימין לשמאל: דר' ריק דבלין, בעז וכטל, נטלי גינסברג, אנכי, פרופ' אנתוני בוזיס, דר' אריק דיוויס, דר' תומר פרסיקו. צילום: יאיר גולוב

כשבעז יניב ואני הקמנו את מגזין לפסיכונאוט, סרטון גיוס ההמונים לגיליון הראשון פתח במילים שהקהילה הפסיכדלית הישראלית זקוקה לבית. לפסיכונאוט היה צעד חשוב בכיוון. הוא קידם יפה את ההבנה שיש בכלל בארץ שיח על פסיכדליה. הרעיון של מגזין פסיכדלי ישראלי, שנראה היה הזוי ב-2013 כשהגיליון הראשון של לפסיכונאוט יצא, כבר אינו כזה היום. אבל ביום חמישי כשהסתכלתי על הקהל שהגיע לבית ציוני אמריקה הרגשתי שליום אחד הבית הפסיכדלי הזה עמד וקיים במלוא הדרו. זו הייתה אני חושב הפעם הראשונה שהקהילה של האנשים שמתעניינים במשני תודעה פסיכדליים נפגשה בייצוג מקיף ומגוון כל כך: מפרופ' חגי רם שדיבר על היסטוריה של החשיש בפלסטין/ישראל לדר' דניאל נווה שנתן הרצאה מחשמלת על פרקטיקות של שינוי תודעה בקרב חברות של ציידים לקטים, מליאור רוזמן שדיבר על שימוש בפסילוסיבין לטיפול בדכאון לנדב נוימן שדיבר על פסיכדליה בשירה העברית מדר' גליה תנאי שדיברה על פסיכדליה ומיינדפולנס לבעז וכטל שדיבר על טיפולי איבוגה. זו הייתה פעם הראשונה שהחבורה הזו של כל אנשים שמתעניינים בפסיכדליה משלל כיווני החברה, התרבות, האקטיביזם והרפואה נפגשה בהרכב מלא (עד כמה שניתן). פתאום עמדה שם בהפסקות בלובי של בית ציוני אמריקה חבורה של 400 איש שנפגשת לראשונה בפורמט כזה ויכולת לראות חבורות חדשות נוצרות ושיחות וחיבורים.

ואני חושב שזה היה הדבר אולי הכי מרגש בכל האירוע הזה, לראות את הקהילה הזו חיה וקיימת, מתגבשת ומתחזקת והמחשבה שהייתה לי הזכות להטות לזה כתף ולתרום משהו לכך שבשנת 2017 תהיה בישראל תרבות של מחקר וחשיבה על פסיכדלים.

תודה לכל מי שנטל חלק באירוע המופלא שזה היה. למרצים שהביאו את עצמם ב-200%, לקהל שגרם לבית ציוני אמריקה להרגיש כמו יד אליהו של הפסיכדליה. ולבסוף, אני רוצה להודות תודה מיוחדת לאילן לוי מהוצאת פראג שפנה אלי לפני שמונה חודשים והציע לי לארגן יחד ועידה פסיכדלית. הרעיון של ועידה פסיכדלית ישראלית הסתובב לי בראש כבר שנים אבל לולא היוזמה של אילן והנכונות שלו להרים את הכפפה הזו ולגרום לזה לקרות בשטח אין לדעת מתי ואם בכלל זה היה יוצא אל הפועל. סחטיין, ריספקט ותודתי העמוקה!

פתיחת מושב הערב של הכנס. צילום: יאיר גולוב..

להלן דברתי הפתיחה שנשאתי בתחילת הכנס.

משנים תודעה – דברי פתיחה

גבירותי ורבותי, קהל נכבד,

זה תענוג בלתי רגיל בשבילי לפתוח את הועידה הפסיכדלית הישראלית הרשונה "משנים תודעה: פרספקטיבות פסיכדליות על תרבות, חברה וריפוי."

ההתכנסות הזו מהווה מבחינות רבות שיא של תהליך ארוך של צמיחה במודעות ובשיח על פסיכדלים כאן בישראל. במובנים רבים, מדובר בפריחה מאוחרת, תוצאה של הבדלי לחצים היסטוריים ותרבותיים. לפני 50 שנה, ביוני 1967, נפתח בארה"ב מה שנהוג לקרוא לו "קיץ האהבה" תקופה של התנסות פסיכדלית והשפעה פסיכדלית חסרת תקדים על החברה והתרבות. במקביל לחגיגות היובל של קיץ האהבה, אנחנו בישראל מציינים החודש 50 שנה למלחמה שהתרחשה באותו זמן בדיוק וששינתה את פני המדינה והמזה"ת.

בתקופת הגל הפסיכדלי של שנות השישים הישראלים היו עסוקים בדברים אחרים לחלוטין. בישראל לא היה לנו מעולם קיץ של אהבה.

העובדה שבשנת 2017, 50 שנה לאחר קיץ האהבה שמעולם לא התרחש כאן, מתקיים בישראל כנס ראשון על פסיכדליה נותנת לי תחושה של צדק פואטי, אבל העיתוי אינו מקרי כמובן. בכל העולם מתרחש כרגע רנסנס פסיכדלי. 50 שנה אחרי שלסד, פסילוסיבין ופסיכדלים אחרים הוצאו מחוץ לחוק המחקר הרפואי בפסיכדלים משיג תוצאות חסרות תקדים. יש תחזיות על כך שחומרים פסיכדלים יאושרו כתרופות עד אמצע העשור הבא, ואפילו קודם.

הרבה מים עברו בירקון מאז שדוד אבידן יצא למסע הלסד שלו, ושיונה וולך הזהירה בשירים שלה מפני מסעות כאלה בדיוק. בזמן הזה התפתחה בארץ תרבות טראנס ורייב ענפה ששמעה יצא למרחוק והשימוש בפסיכדלים הלך והפך מקובל ונפוץ יותר – אבל רק בעשור האחרון, במקביל להופעה המחודשת והצמיחה של המחקר העולמי בחומרים פסיכדלים, החל השיח הישראלי על הנושא לקפוץ מדרגה. בין מחקר חלוצי ב-MDMA לטיפול בפוסט-טראומה, למעגלי שאמאניזם ורפואה, לנטוורק פסיכדלי, לתרבות מתרחבת של כתיבה ותרגומים על פסיכדליה – יש לא מעט סימנים לכך שהציבור בישראל בשל לשיח מורכב ורציני יותר על פסידליה. כמי שזכה לצפות בתהליך הזה מקרוב, אני יכול רק להעיד על הסקרנות והצמא האדירים שאני נתקל בהם בכל מקום שאני מגיע לשוחח על הנושא הזה. אנשים כמהים לדעת עוד על החוויה הפסיכדלית, על המשמעות שלה ומה שיש לה לתרום לנו ולתרבות שלנו.

ההיסטוריה הפסיכדלית כמובן ארוכה בהרבה מהקונטקסט הישראלי. למעשה השורשים שלה עמוקים יותר עוד מהופעת הדתות הממוסדות והרפואה. היסטוריונים וארכיאולוגים הורו לנו שלשימוש השאמאני בפסיכדלים על מנת ליצור קשר עם עולמות הרוח יש מורשת בת אלפי ורבבות שנה. התרבות הפסיכדלית קדמה לא רק לדתות הממוסדות, אלא כנראה היוותה במובנים רבים את ההשראה להן ולמושגים כמו הנשמה והחיים שלאחר המוות.

חומרים פסיכדלים גם זכו למעמד מקודש בחברות העתיקות שמהן התפתחה התרבות שלנו. ביוון העתיקה, אפלטון, אריסטו, קיקרו ורבים אחרים מאצילי החברה היוונית השתתפו במיסטריות האלויזיות, חגיגות פסיכונאוטיות איזוטריות שנערכו בעיר אלויזיס שביוון ושבמסגרתן יחידי הסגולה של החברה שתו משקה בשם קיקאון, עברו חניכה תודעתית וזכו להתוודע לסודות היקום והבריאה. הריג ודה, הטקסט ההינדואיסטי העתיק ביותר מספר על השימוש הטקסי בסומה – משקה פסיכואקטיבי שהשותים אותו רואים את האור והופכים לבני אלמוות.

אבל איזה קשר יש בכלל בין הבכחנליות הקדומות הללו לתרבות בת יומנו? מה יש להזיות ולאמונות התפלות של תרבויות פרימיטיביות ללמד אותנו בעידן המודרני והמתקדם בו אנו מצויים?

יש כמה וכמה סיבות טובות למה פסיכדלים צריכים לעניין אותנו בעידן הנוכחי, ומדוע מבחינות רבות הם לא רק שלא איבדו מחשיבותם אלא דווקא הופכים רלבנטיים מאי פעם.

הציביליזציה הטכנולוגית המפותחת והמתקדמת שלנו אמנם מספקת לנו נוחות חומרית שמלכי העבר יכלו רק לחלום עליה, אבל בו זמנית אנחנו כחברה סובלים מאיבוד דרך ומשמעות. שכיחותן של תחלואות הנפש: הדכאון, הטראומה והחרדה נסקה עשרות מונים במהלך העשורים האחרונים, וגם העליה המסחררת במתן תרופות מרשם לא הצליחה למתן את המגמה הזו ולו במעט. תלושים מהמטריקס של הטבע, הקהילה והתודעה, וזרוקים לתוך מטריקס ניאו-ליברלי של צרכנות ושל אני כפרויקט מיתוג, הנתינים של העולם המודרני נאחזים בנואשות במסכים אלקטרוניים מצפצפים שבאמצעותם הם מנסים להפיג את חרדותיהם מעולם בלתי יציב שהופשט מקהילה וערכים – אלא שהמסכים האלה אמנם מפיגים את הסימפטומים אבל גם מעמיקים את המועקה הפנימית. במקביל, גם טבען של הסכנות שאורבות לאדם המודרני השתנה מן היסוד. גורמי המוות השכיחים ביותר כבר אינם קשורים לתברואה או מגיפות אלא מחלות "סגנון חיים," Lifestyle disease, כמו סכרת, לחץ דם, מחלות לב, וסרטן, שנגרמות על ידי סגנון החיים המודרני והופכות לחלק אינטגרלי של החיים במערב.

פסיכדלים מציעים גישה אחרת באופן רדיקלי לטיפול באתגרים הללו. כחומרים שמעצימים את תפיסת וחווית המשמעות, הם מסייעים למצוא מחדש משמעות בעולם ולהתגבר על טראומה ודכאון. בחברה חרדתית שחבריה חשים ניכור מצמת מעצמם, מסביבתם ומאחרים, הם מסייעים לפתוח את הלב ולגלות מחדש קשר אנושי וקרבה עם משפחה, חברים וקהילה. ומכיוון שפסיכדלים מסייעים לנו לצאת רגע מהאוטומטים הרגשיים והמחשבתיים שלנו ולפתח פרספקטיבה רחבה יותר על החיים שלנו, הם מסוגלים גם לתמוך בפיתוח הרגלים בריאים יותר לגוף ולנפש ולהוות פתרון רדיקלי למחלות סגנון חיים כמו סכרת, לחץ דם ומחלות לב שהפכו לגורם התמותה השכיח ביותר בחברה. אחד התחומים שבהם החשיבות של הפסיכדלים הכי גדולה היא למחלות סגנון חיים כאלה אבל זה משהו שאף אחד לא מדבר עליו כי יש לו משמעות רדיקלית בהרבה של שינוי האופן בו אנחנו תופסים בריאות וטיפול רפואי.

העולם שלנו נמצא כיום במשבר חסר תקדים: חמור כל כך שעצם הדיבור עליו בחברה הפך למעשה בלתי מנומס. אנחנו נמצאים בעיצומו של משבר אקולוגי שמאיים על קיומו של המין האנושי ושמתודלק על ידי סגנון חיים מנוכר מהטבע, ותרבות צריכה בלתי מרוסנת שמדלדלת במהירות את המשאבים שבהם כולנו תלויים. גם כאן, יש לפסיכדלים מסר חשוב שאנו יכולים להאזין לו. חוויות פסיכדליות הן קטליזטורים לקשר מחודש עם עולם הטבע, למודעות מוגברת לקשרים שקושרים יחד את כל צורות החיים על הכוכב הזה, והן מציגות מודוס של קיום שבו חוויות צרכניות מפנות את מרכז הבמה לחיבור אנושי וחיבור עם הטבע. החוויות הללו מציגות פרדיגמה חלופית שדרושה לנו כרגע אנושות, משום שהמשבר שבפניו אנחנו נמצאים אינו רק משבר פוליטי, כלכלי, טכנולוגי או אפילו אקולוגי – זהו משבר, כפי שהצביע קרישנמורטי, שהוא משבר של תודעה.

אלברט איינשטיין אמר שכדי להתגבר על הבעיות שיצרה רמת תודעה מסוימת אנחנו נדרשים לפרספקטיבה של רמת תודעה אחרת. מצבי תודעה אלטרנטיביים יכולים להוות כלים כדי לקבל פרספקטיבה חדשה, רחבה ופוריה יותר על האתגרים שעומדים בפנינו בעידן הנוכחי ועל ואופן שבו אנחנו עשויים להתמודד איתם. הפילוסוף הפסיכדלי טרנס מקנה נהג לומר שפסיכדלים הם אמנם רק אחת משורה של טכניקות היכולות לסייע בהתעוררות, אלא שהן הטכניקה האמינה והמהירה ביותר, ובמצב החירום שעולמנו נמצא בו הזמן אוזל במהירות.

חוויות פסיכדליות לא יכולות להחליף עבודה רוחנית, והן גם לא יכולות להחליף את המהפכות הכלכליות, הפוליטיות והסביבתיות שצריכות להתרחש כדי ליצור עולם טוב, בטוח והוגן יותר.  אבל הן כן יכולות להיות קטליזטור שמסייע לעורר מחדש את מרכזי האמונה והדמיון של החברה שלנו, שדרושים כל כך כדי להחלץ מהמשבר הנוכחי.

בקהילה הפסיכדלית נהוג לומר שאין זה מקרה שהלסד התגלה ממש באותו הזמן שבו פותחה פצצת האטום. הלסד, נהגו לומר בשנות השישים, הוא כח החיים המאזן של כח המוות האטומי שהתגלה בלוס אלמוס. אולי יש גם היגיון פואטי מסוג זה בצמיחה המחודשת של המחקר וההתעניינות בפסיכדלים בתקופה הזו על שלל אתגריה.

אני רוצה להודות לכם ולברך אתכם על כך שאתם לוקחים חלק במה שהוא אירוע היסטורי בקנה מידה מקומי. כנס פסיכדלי ישראלי ראשון.

יש לנו היום נבחרת מרשימה של דוברים, שכוללת כמה מהאנשים שמובילים כיום את המחקר  וההגות הפסיכדלים בעולם. אבל מה שמשמח אותי עוד יותר זו נבחרת הדוברים הישראלית שלנו. זו הפעם הראשונה שקבוצה נרחבת כל כך של חוקרים, אקטיביסטים ואנשי רוח ישראלים נפגשים כדי לדבר ברצינות על פסיכדליה וזה אירוע שיש לחגוג אותו.

יש לנו תוכנית עשירה ומגוון של דוברים שעוסקים בנושא הפסיכדלי מכיוונים של אנתרופולוגיה, היסטוריה וחברה, של אקטיביזם ושל אמנות. ותהיה לנו גם סדרה של הרצאות על הפוטנציאל התרפויטי של החומרים הללו: על מזעור נזקים בפסיכדליה, על פסיכדליה ומיינדפולנס, על מחקר ה-MDMA בפוסט טראומה, ועל שורה של טיפולים חדשניים בדיכאון וחרדה באמצעות פסילוסיבין. לבסוף אנחנו נקנח את היום המלא הזה בשיחה על השאלות הגדולות יותר שעל הפרק עבור המחקר הפסיכדלי ועבור המקום של הפסיכדליה בתרבות.

אני מאחל לכולכם יום מוצלח, מלמד ופורה של התוודעות לנושאים ורעיונות חדשים. אני גם מזכיר שבסיום האירוע כולכם מוזמנים להמשיך איתנו למסיבה הפסיכדלית שתתקיים במועדון התדר בבית רומנו, שם אנחנו נמשיך את החגיגות עם תיקלוטים פסיכדלים, הקרנות וידאו פסיכדליות, תערוכת אמנות פסיכדלית ועוד הפתעות.

תודה רבה.